<span lang='en'>דרך אמונה בחרתי</span>

דרך אמונה בחרתי

posted in: Blog | 0

רבינו הרב חיים ויטאל, זי”ע, כתב בשער המצוות (פרשת ואתחנן): “גם בענין עסק ההלכה בעיון עם החבירים, ראיתי למורי (האר”י) זלה”ה מתגבר כארי בכח בעת שהיה עוסק בהלכה, עד שהיה נלאה ומזיע זיעה גדולה, ושאלתי את פיו מדוע טורח כל כך, והשיב לי כי הנה העיון לשבר הקליפות, שהם הקושיא שיש בהלכה ההיא שאין מניחים לאדם להבין אותה. ולכן צריך האדם לטרוח ולהתיש כוחו אז, כי לכן נקראת התורה תושיה שמתשת כוחו של העוסק בה, ולכן ראוי לטרוח ולהתיש כוחו בהיותו עוסק בהלכה. גם בענין פלפול ועיון ההלכה היה מורי זלה”ה אומר, כי תכלית העיון הוא לשבר הקליפות שהם הקושיות, כי הם גרמו לאותם הקושיות שהם בהלכה, שלא יובנו תירוציהם כי אם בקושי ובדוחק גדול כנודע

והנה הרב פנחס מקוריץ, זי”ע, בעל “הפלאה”, כתב בספר פיתחא זעירטא על מס’ כתובות (אות כ”ג) וז”ל: ”והנה אם בא לאדם איזה קושיא וספק בתורתו ובעבודתו, ידע כי מאת ה‘ היתה זאת כי רוצה להעלותו למעלה עליונה בתורה ובמצוות, ואי אפשר להעלותו אלא על ידי שיפול באיזה קושיא, וייגע וימצא על נכון ובטוח תירוץ וחכמה נפלאה, וזהו כאשר ייסר איש את בנו כדי ללמדו ולהבינו ממעלה למעלה, כן יבטח האדם כי אילולי שחפץ ה‘ להגדיל תורתו ולהאדירו לא היה בא לידו קושיא וספק, כי אין מדתו בקרב עמו ובניו לבוא לידי קושיא וספק, כי אם לתועלת תירוצו ובירורו למעלה ירום ונשא מאד

הקליפות קיימים. אין אדם צריך לחפש להרבות קושיות, חס ושלום. כי זה ממש ליפול בקליפה, רחמ”ל. אבל בדרך טוב שהולך אדם, בין בלימוד, בין בעסקי החול (ששם גם לימודי השם יתברך, כי הכל בהשגחת פרטית ללמד את האדם להתקרב אליו, ית’) ממילא נופל בדרכו קושיות. מאת השם היתה, כדברי הרב פינחס ז”ל. והיינו שזה תפקידו של אדם בעולמו, לשבור הקליפות ולגלות הפרי בפנים, לפדות את ניצוצות הקדושה שנפלו בקליפות בעת שבירת הכלים ומעוונותיו, כמבואר בכתבי האריז”ל ובכל ספרי קודש

אז שוב, אין לחפש קושיות, ח”ו, כי זה עצת היצר הרע. אבל מאידך, אין לפחד מהם כשמזדמן לו, כי זה תפקידו. לראות הקושי ולפרק אותו

ונראה לחדש, שאין לפחד משום קושיא כלל. שהרי, אחרי שיודעים שהקושיות באים מן הקליפות, אז לצאת מן הקושיא הוא ממש בחינת גאולה, לפדות את השכינה הק’ מגלותה. ופשיטא, להתעלם מן הקושיא לא עושה כלום, אלא שצריך לפגוש את הקושיא ולתרץ אותו

יש קושיות כלליות ויש קושיות פרטיות. קושיות פרטיות כגון בכל הלכה והלכה, ובכל דברי תורה, להבין אותם באושרם. וכל הבנה יתרה היא שבירת קליפה עוד יותר פנימי, עוד יותר דק. והיינו בלימוד

אבל יש קליפות יותר כלליות, והיינו קושיות על הנהגת השם יתברך, שכמעט אין אדם בארץ שימלט נפשו מהם, להקשות ולהרהר על הנהגת השם ית’ אתו. והם קושיות כלליות יותר, כי הם כולל הרבה עניינים, והם מקיפים את האדם בכללות חייו. כי נהי שאין אדם זוכה להבין הלכה זו או הלכה זו על בוריו כדבעי. מ”מ זה לא פוגע כ”כ בחייו הרוחני בכללות. הוא נשאר יהודי מאמין וכשר בתכלית. אבל הרהור על הנהגת השם הוא כנשיכת הנחש שיכול להמית ממש, חס ושלום. כי קושיות אלו נוגע לעיקר הגדול שהכל תלוי בו: אמונה

ונלענ”ד להציע, שיש תרופה למכה זה, לקושיות על הנהגת השם ית’. והוא כתירוץ כללי לכל הקושיות, ואין בו שום דופי וחסרון. והוא מועיל לתרץ לכל הקושיות שנופל על האדם ואין תירוץ יותר טוב ממנו. התירוץ הוא האמונה עצמה. אמונה פשוטה. שאין מציאות כלל אלא השם יתברך. שלא קרה ולא קורה ולא יקרה דבר כלל אלא מהשגתו הפרטית לטובה

שאם מקשים על האדם, או שהוא מקשה על עצמו, על איזה הנהגה שלו, איזה החלטה שלו, כל מקרה שיהי’. הלא באמת הכל מעשה השם ית’ לבדו, ואין זולתו, ומי יעז לומר שאני נמי נמצא כאן וקשה לי כך וכך. הלא אם מסתכל על האמת לאמיתו, אין אדם, כי הכל א-קות גמור. אין עוד מלבדו

ואם אמנם, אני בעל בחירה. ו”בחירת אדם” זה דבר העיקרי שנברא בבריאת העולם. היאך אני מתעלם מחובת בחירתי? הלא הכל תלוי בזה, כמש”כ “ובחרת בחיים” (דברים ל’:י”ט). ואם אומר אני שאין עוד מלבדו, ואיפה שאני נמצא זה לא מצד הבחירה שלי אלא מעשה השם לבדו, א”כ האם לא זלזלתי בחובת בחירתי

לקושיא זה יש לתרץ שהיא היא עיקר הבחירה. והיינו לראות שהכל הוא רק השם ית’ לבדו, בחירה של אמונה זה, זה עיקר נסיון ובחירה של אדם. כי כל זמן שאדם נשאר עם שלו, עם חובת בחירתו, א”כ אין להכחיש שהוא רחוק מהשם, וזה הפך התכלית. כי התכלית היא להתכלל עם השם ית’, לחזור אליו בשלמות.  אבל אדם שמקפיד לא לוותר על תפקיד וחובת בחירתו, אע”פ שנראה בעיני כל שקפידה זו היא דוקא דרך ההגון ואחראי ביותר. מ”מ אין להכחיש שבזה הוא בוחר להישאר נפרד מהשם ית’, דוקא. ועושה מעצמו רשות אחרת, ח”ו

אלא, דרך המובחר, לענ”ד, הוא דוקא לבחור באמונה מעל הכל. וזה “דרך אמונה בחרתי” (תהלים קו”ט:ל’). שכשבוחר אמונה בשלמות  הוא מוסר את הבחירה עצמו אל השם יתברך. אומר: אני בוחר בך, השם א-קי. אני רוצה לעשות רק רצונך. כי רצונך הוא מה שטוב בשלמות שאין אחריו שלמות. אבל מה ששכלי ורצוני יחליט שהוא טוב, ודאי הוא פגום וחסר. כי אינני אלא אדם. אבל רצונך הוא לבדו טוב ורצוי. לכן אני מוסר בחירתי אליך. אני רוצה מה שאתה רוצה בשבילי. ואינני רוצה להתערב ולערבב רצוני עם רצונך, אלא אני רוצה רק לעשות רצונך

ובדרך זה לבד אני יכול לבטוח שיהי’ לי טוב. תמיד. כי אינני רוצה לזוז מרצונך. אז מוסר אני בחירתי אליך, וכנ”ל

וממילא השתא אני רואה הכל כרצונך. ושהכל הוא רק מעשיך. כי אני סילקתי את עצמי מן הענין. כי אני מבין שאני רק מפריע ומסתיר. כי שכל שלי פגום וקטן הוא מאוד, ואינני הגון וכדאי להנהיג את העולם, אפילו את העולם הקטן שלי. אתה לבד ראוי להנהיג. ואני ממליך אותך עלי מלך. שזה רק להודות אל האמת. המציאות האמתי

הקושיות יעמודו בדרך. הם הדמיונות שיאמרו, שיצעקו: הלא אתה, בן אדם, אתה נמצא! מה אתה עושה? מה עשית? מה תעשה

צריך לפרק הקושיות כולן, בדרך הצלול. בדרך אמונה. הכל ביד השם. ואין כאן קושיא. ואין זה להתעלם מן הקושיא. אלא זה להבין שעיקר הקושיא היא שהיא באה מן הקליפה, שהיא הדמיון והשקר, המסתיר אור האמת, שאין עוד מלבדו יתברך

ודאי עבודה גדולה ועמל רבה יש בדבר, לשבור קליפות אלו. כמו שיש בעמל התורה, כנ”ל. אבל אם האמת ברור אצלו, שאין עוד מלבדו, אז יכול לשבור הקליפות אחד אחד בדרך הילוכו

והבן היטב, בעה”י

featured image:

penicl on paper 29.7 cm. x 42 cm.

Leave a Reply

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.