ביטול וישות. ברית ועיניים וציור

בס”ד

ה’ מצורע, תשע”ט. ענין ביטול, אבל בכל זאת א”א להיות מבוטל לגמרי כי הרי צריך לעבוד. ומה מקום לישות אדם, הרי אין עוד מלבדו, זהו המציאות האמתי ואין שני. ודברנו אני והרב ש”א, שליט”א, על אהבה ויראה. והיינו על ימין ושמאול. ועוד י”ל. שהרי מלכות דאצילות היא מידת ביטול בהחלט. אין לה מגרמי’ כלום. שכל בא לה מלמעלה ממנה. והרי נראה לומר דאדם הישראלי הוא כאמצעי בין הקב”ה לבין העולם. דמחד הוא זקוק תמיד לפנות פניו למעלה. שצריך לקבל מהקב”ה (ז”א). כי אין לו כלום. אפס. אלא שוב פונה ומשפיע למטה ממנו. לאנשי ביתו ולכל הנלווים עליו. ובאמת כל העולמות תלויים בו. כל שתה תחת רגליו (תהלים ח’:ז’).

ולפעמים מלכות עולה ושווה לז”א, ומקבלת ישרה מאבא ואימא לא דרך ז”א. ואכמ”ל.

ויש גם בזה מידת שדברו עליו צדיקים שאב וחכם מקטין את דיבורו כדי להשפיע על בנו ותלמידו שדעתן קטן מדעתו הרבה. ומדבר לו ומלביש דבריו וחכמתו הגדולה בצורה שיכול לקבל הקטן. וכך הקב”ה מתנהג אתנו. (ע’ דברות המגיד, יתרו ב’) המשפילי לראות בשמים ובארץ (שם קי”ג:ו’). הוא ית’ מוריד את עצמו כביכול ומראה לנו פנים כאילו הוא צריך אותנו וכאילו אנו חברותא שלו. ושווה לו. כדי ללמד אותנו ולהטיב לנו. ולכן אע”פ שהוא מלך נשגב ואין לנו שום גישה עליו ית’, ולא שייך אלא ביטול מוחלט, והכנעה גמורה, רק עבודה שלא על מנת לקבל פרס. מ”מ כיון שאנו כ”כ שפלים באמת שאין לנו שום קיום כלל. אז הוא ית’ מלא רחמים עלינו. כמרחם אב על בנים. וקורא עצמו אב לנו, ולא רק מלך. ולאב יש לנו גישה. קורא לנו בנים. ועוד קורא לנו רעים וכל לשון והנהגה של חיבה, כדי לקרב אותנו אליו ית’ ולעבודתו האמתי. להטיב אותנו.

ואנו נדמים עצמנו ליוצרנו. שאע”פ שכלפיו אנו כולו מקבלים, וצריכים לו, ואין לנו מעצמנו כלום, וטוב לנו תמיד רק הביטול אליו ית’. לקבל עוד ועוד. כי כל כישרון קבלת השפע הוא רק על ידי טהרת ושלמות הביטול אליו ית’. אבל מאידך הוא ית’ דורש ממנו עבודה ומצוות. יגיעה ועמל. שכל דרישות אלו מחייבים אותנו עוד מידות נוספות על הביטול. כי הביטול הוא מלכות. אבל צריך אדם גם לעבוד, והם הט’ מידות למעלה מן המלכות. יסוד והוד ונצח ותפארת וכו’. ומעשה מצוות אלו זה מה שבונה העולם ומתקן אותה במלכות ש-ק-י.

אז, הביאור הוא  שאדם צריך להשתמש בישות שלו, כל מידותיו, שהוא מפעיל אותם, ובזה ע”כ הוא מרגיש שהוא משהו, שיש לו מציאות וחשיבות (וזה לכאורה פוגע במידת הביטול שהוא עיקר חיותו), מ”מ חייב לעשות כן למלא את תפקידו, כדי לתקן העולם. אבל אין לטעות אף רגע ולא כחוט השערה מן הכרה האמתי שכל ישותו של אדם אינו אלא מלמעלה ממנו ולא מעצמו כלום. כי מהותו באמת שהוא אינו כלום. כי אפס זולתו.

ו’ מצורע, תשע”ט. ערב שבת הגדול.

ציו’ר גימ’ דב’ש. מתיקות עצמה. (ועיין פרש”י, ז”ל ויקרא ב’:י”א) ועם י’ד הצייר גימ’ ש”ך. מיתוק ש”ך דינים. מה”ר אברהם צבי קלוגער, שליט”א. עם תוספת מדילי.

תיקון העיניים ותיקון הברית תלויים זב”ז. שא”א תיקון הברית אלא אם מתקן העיניים. וא”א תיקון העיניים אלא אם קדם לו תיקון הברית. כמ”ש ולא תתורו אחרי וכו’ ואחרי עיניכם. בלב והעיניים הם סרסורי עבירה וכו’. שתיקון הברית תלוי בקדושת העיניים. ועד שמתקן הברית ושולט בתאוותיו א”א לשלוט על העיניים.  

וציור הוא דרך תיקון העיניים. [כי ציור היא בחינת נפש וכמו שמובא בליקוטי מוהר”ן קע”ג המובא במכתב המלצה של הריה”כ ישראלי, שליט”א, בספרי אמונה טמונה. והיינו פנימיות דברים. ציור הוא גלוי פנימיות ותוקף ועצם מציאות אדם, גלוי עצמותו. מראה שורשו. וכל הטוב ורע שבו שם הם בתוקף גדול. לכן מלחמה גדולה לתקן שם. כי הרע בתוקף גדול שם. אבל מאידך כל הצלחת התיקון שם בציור היא ניצחון גדול מאוד. ואכמ”ל.] (וממילא הוא מתקן הברית). כי אע”פ שבתחילה הוא ודאי ניסיון העיניים. שמראה לו לצייר כל יופי ותאוות לבו. כל דמיונותיו הצפונות בלבו.  וודאי עבודה רבה ונמשכת לתקן כל זה. אבל אם מתאמץ ומתמיד בדרך התיקון, סוף סוף מתקן. והיינו בכל פעם מתקן מעט. ואם מתמיד בו, סוף סוף מתקן הכל.  וצריך אמונה בזה, כי לא רואים שינויים. כי הדרך הוא ארוך. אז צריך לדעת שודאי מתקנים, כי ודאי יש שכר טוב לכל פעולה טובה. ובאורך זמן רואים את השינויים. והבן.

וזה יציאה ממרירות שהוא בחינת פגם הברית, פגם העיניים, בחינת עצבות רוח, בחינת מיתה, בחינת אנפין חשוכין. ממרירות זו למתיקות, בחינת דב’ש, בחינת ציו’ר דקדושה, שעם י’ד הצייר ממתיק ש”ך דינים. והוא תכלית אדם, להפוך ממרירות למתיקות, וכמו שבארו הצדיקים. אנפין נהורין. לאור באור החיים. בחינת תיקון הברית. שהוא קושר ומייחד כל העולמות הקדושים. ואחלה פני עליון ב”ה לעזור לי להשלים התיקון הנורא הזה, מהרה, אכי”ר.

חומש ויקרא, מצורע ט”ו:י”ח. ואשה אשר ישכב איש וגו’ ורחצו במים וטמאו, וגו’. לכאורה צ”ל ורחצה וטמאה. מאי וא”ו במקום ה”א? על מה מראה? שמא מרמז על שניהם, האיש והאשה. ששניהם צריכים טבילה משכבת זרע שלו. ולא ללמד דינו כי כבר למד למעלה (שם:ט”ז). אלא להשוותם. אלא שצריך לדעת הטעם. וצ”ע.

מוצאי שבת הגדול, תשע”ט.

אדם מוכן לשמוע דברים חדשים שהם רק קצת מחוץ לגדר של דעתו, סמוך לדעתו, אלא שיש בהם קצת חידוש, קצת הגדלת גבולו. והחכם שיש לו דעת גדול כלפי תלמידו, יודע להלביש דעתו הגדול בצורה של קטנות כדי שהתלמיד יכול לקבל. כמו שמאכיל לתינוק. אבל לתן לו דעת גדול ישר, בלי צמצום, אינו בחכמה, ולא מצליח.

אבל יש שחכם כה גבוה שאין יכול להקטין כ”כ. מ”מ חייב ללמד. ונלענ”ד שזה מה שקורה עם רבינו ז”ל שאמר על עצמו שליקוטי מוהר”ן היא הכי נמוך שהי’ יכול לרדת. (עיין חיי מוהר”ן, ש”ס, וז”ל: אמר: איני אומר לכם מתורתי כי-אם הפסולת, והיא נמוכה אלפי אלפים ורבי רבבות מדרגות מכפי מה שאני משיגה, ואיני יכול לומר נמוך יותר. ע”כ.) ומ”מ גבוה מאוד מהשגת בני אדם.  ודעת גדול כזה, אנשים לא יודעים מה  לעשות אתו. כי אינו סמוך לדעתם. אז יש שמאמין. רואים ומקבלים. ובאמת דעתו הק’ כה מזוקק וטוב שמשפיע נפלאות על כל הרוצים לקבל ממנו, ומתמידים ברצון זה. אע”פ שקשה מאוד להבין איך יכולים לקבל במוחם הקטנים. אבל מנפלאות דעתו הק’ גם זה הוא יכול.

אבל אחרים עומדים בתמיהתם ולא רוצים להתקרב ולקבל. ומזה כל ההתנגדות אליו. והשם הטוב ירחם על עמו למען כבודו ויתקרבו כולם לרופא הגדול הנחל נובע מקור חכמה, ונגאל גאולה שלמה בקרוב.

featured image:

בדרך לירושלים

On the Way  to Yerushalyim

Oil on canvas

ציור שמן על קנבס

תש”ע

50 cm. x 60 cm.