אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן

בס”ד

יום ג’, קדושים תהיו, תשע”ט

נראה לרצון לפניו ית’ לכתוב: הנה, כל אדם עושה טעיות רבות ולא עומד כנכון על המטלה הניתן לפניו, לפחות מפעם לפעם. אבל, הנה, אדם לא יולד חכם, שיודע מטבעו איך בדיוק לעבוד את השם יתברך כנכון בכל רגע. אלא הוא צריך ללמוד. מן הספר ומן החיים. אפשר לומר שזה בחינת מה שדרש רבה בר רב הונא בגיטין דף מ”ג. על הפסוק בישעי’ (ג’:ו’) והמכשלה הזאת תחת ידיך. אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן. שאין האדם חכם מעיקרא, אלא כשנכשל, אז יכול לעמוד על טעותו. שלא מבין באמת הטעות הטמון במהלך מחשבתו עד שנכשל על ידו בפועל. ואז יכול להבין

יוצא מזה שהעיקר הוא, שכנכשל בדבר, אז מיד עומד על טעותו. תיכף ומיד צריך להשכיל בדבר טעותו, להבחין במחשבה טמון בו שגרם לו להיכשל, ולעמוד ולגדור גדר כדי שלא יכשל בו בעתיד. לדעתי, זה נקרא חכם, וכמו דאמרי אינשי: שלומד מטעיותיו

העיקר הוא מיד ללמוד מנפילתו ולגדור גדר חזק כדי שלא יכשל בזה שוב. שבדרך זה אפשר לפרש דברי האמורא הנ”ל. שהקב”ה לא ברא את האדם חכם מעיקרא, אלא חייב ללמוד, ואם לא לומד, אף פעם לא יחכם, ח”ו. אלא אדם נולד פתי ולא חכם, לא נבון. והוא, מטבעו, אלול להתפתות ולהיכשל כמעט בכל דבר*

[*כי אם תאמר שיש לאדם חכמה טבעית, אפילו חכמה מופלגת, מצד נשמתו העליונה וקדושה וטהורה. נכון הדבר, יש ליהודי חכמה כזה בכח.  אבל כיון שהיא מונחת בתוך הגוף בעולם הזה, וגופו יש לו הטבע שלו שגם משפיע עליו, והשפעת גופו היא כולה כסילות. שרוצה רק למלאות תאוותיו הבהמיות.

אבל אפילו שנניח שבאיזה שהיא דרך מצליח לא לשמוע לקול הכסיל, והיינו לרצונות של גופו, ליצר הרע. מ”מ אדם הוא עדיין פתי ולא חכם. כי הכל פתיים כלפי השם יתברך. ותפקיד האדם להכיר את השם יתברך דיקא. נמצא שאדם תמיד נחשב פתי כלפי המטלה הנשגבה המוטלת עליו, להכיר את השם יתברך. ומשום זה הוא לא יכול לעמוד על דברי תורה, שהם חכמת א-קיו, אלא אם כן נכשל בהם. והבן זאת היטב.]

נמצא שעיקר חכמה היא לעמוד היכא שנכשל, להשכיל בדבר, ולעשות מה שנדרש כדי שלא יקרה עוד פעם. ובזה, אם נשמע כדבר לא פשוט, מ”מ, ודאי יש סייעתא דשמיא מרובה בזה, כיון שאדם לא אשם בזה שהוא טעה ונכשל ונפל. כיון שזה טבעו, שלא נולד חכם מעיקרא, וכנ”ל. אם כן ודאי יש סייעתא דשמיא מרובה לעזור לאדם בזה, שתיכף שנכשל, שהוא יכול להבין סיבת טעותו, וגם להבין ולהצליח לבנות גדר מספיק בכדי שלא יכשל בזה שוב. כי אין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו (עבודה זרה ג.). שהוא ית’ לא מבקש דבר שמעל יכולת האדם. לכן מוטל על האדם לעמוד על טעיותיו ולהתחכם

—

ואדם צריך לירא לזלזל בדבר זה, ח”ו, ולא להזדרז לגדור בפני הפרצה שנגלה לו בנפילתו. כי אם לא מזדרז להחכים בדבר, ח”ו, אז ודאי שהוא אלול להיכשל שוב פעם בדבר זה, כיון שזה דבר מוטבע במהלך מחשבתו להיכשל בזה.  ואם שוב פעם יכשל בזה אז הוא נופל לסכנה אמתי, שעליו אמרו חז”ל (יומא פ”ו:, ועוד) כיון שעבר אדם עבירה ושנה בו הותרה לו הותרה לו סלקא דעתך אלא אימא נעשית לא כהיתר

והיינו על ידי שאדם שונה בחטאו, משום שלא גדר מספיק למנוע מעצמו מלהיכשל שוב בדבר עבירה, אז נעשה עיור בדבר, ושוב יכשל בו בלי שיעור, ח”ו, ח”ו. כי כיון שלא למד מטעותו, פירוש הדבר שהוא הסכים בדעתו לשמוע לקול הכסיל שבו וללכת בדרך המעוות שוב, אוי לו ואוי לנפשו. כי כבר הוכיח לו שלא דרך הנכון דרך בו, ולכן נכשל. והי’ לו הסייעתא דשמיא מרובה לעמוד ולהכיר היטב טעותו, ולבחור בקלות הדרך הנכון. אם לא עשה כן, אוי לו, וי לו, שבזבז מתנת חיים, ולא שם לב לטובתו של המקום ב”ה עליו

ומה תקוותו ומה תיקונו אחרי שנעשה עיור בדבר חכמה, שחיי נפשו תלוי בו. איך יכול לצאת מעיורנו. הלא הותרה לו, נעשה לו כהיתר, וכמישור, ועכשיו הוא הולך בדרך רע זו בשרירות לבו, לפי תומו, ובלי לדעת כלל. וקיים אצלו צעקת הנביא: (ישעי’ ה’: כ’ )  הוי האמרים לרע טוב ולטוב רע שמים חשך לאור ואור לחשך שמים מר למתוק ומתוק למר

מה תקוותו, מה תיקונו. איך לצאת מן החושך אחרי נראה לו כאור

ראשית חכמה יראת השם (תהילים קי”א: י’). צריך לחזור ולהגביר הירא, יראת השם טהורה. והיינו, אע”פ שהוא לא מכיר בשום גרעון בעצמו. שנראה לו שהכל הולך במישור וכתיקונו. צריך לחשוש, שמא נעשית לי כהיתר כמה וכמה דברים. עד שאני עיור ולא רואה כלל בדרכי.  על זה נאמר:  אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה (משלי כ”ח:י”ד). והיינו שראוי לאדם לקבוע יראת שמים בלבו תמיד, שקבוע בו החשש שהוא עיור, שנעשה לו כהיתר כמה וכמה דברים. בחינת: ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך (תהלים ע”ג:כ”ב). בחינת: פלאיה[פליאה] דעת ממני נשגבה לא אוכל לה (שם, קל”ט:ו

ומועיל ומומלץ בזה צעקה וזעקה, המועיל לעורר על האדם רחמי שמים מרובים בכל דבר. כי צריך רחמים גדולים לצאת מן העיוורון. וודאי ללמוד בספרי יראה יועיל לו לגלות לו טעותו במה שנעשית לו כהיתר. והכלל הוא שצריך להחזיר לו היראת שמים. אז שוב יכול ללכת בדרך חכמה, לאור החיים, בס”ד

—

ונראה שיש בחינה זו גם לא בעבירה ממש, אלא גם בעשיית מצות, אלא שעושה אותם כפי הרגלו, בלא שימת לב. מצוות אנשים מלומדה. דבר חמור מאוד, שהזהיר הנביא (ישעי’ כ”ט:י”ג)  יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אתי מצות אנשים מלמדה. שנראה שהופעה זו גם נובע מעיוורון השכל, מבחינת נעשית לו כהיתר. נעשית לו כהיתר לעשות מצות בלא שימת לב, כהרגלו. בלי התחדשות ובלי התעוררות. כיושן הולך. שאין במהלך מחשבתו שום ציור של תכלית דרכיו, ושהוא עומד ומשרת לפני הבורא ית’ ושהוא ית’ משגיח עליו, ומסתכל במעשיו ומחשבותיו

ולכאורה, למה לי להאריך כאן בדברים כה מפורסמים בכל ספרי מוסר וחסידות. כל אחד צריך פשוט לברוח לבית המדרש ולהציל את נפשו

לא באתי אלא להאיר שגם זה נובע מאותו בחינה של נעשית לו כהיתר. שלא עמד לפני הפרץ וגדר גדר בפני כישלון דרכיו.  שנתן את עצמו להירדם בתוך עבודת בוראו ית’, בלי לשים שומר לעורר אותו. מרגיש שנאבד לו נקודת תפיסת תכלית חייו, וההכרח לסור מרע ועשה טוב. היכא שמרגיש כן, צריך מיד לצעוק עזרה, כמו הנפגע בתאונת דרכים, רח”ל: “קפצו עלי פושעים וגנבו ממני תפסתי אל התכלית חיי!” באמת, שצריך לצעוק כן

נאבד לו מה שנותן לו עידוד ושמחה לרדוף אחרי א-קיו. כמש”כ (הושע ו’:ג’) ונדעה נרדפה לדעת את השם. או אפילו אף פעם מצא ברוחו בחינת: נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות השם, לבי ובשרי ירננו ל-ל חי (תהילים פ”ד:ג’). היכא שהוא, אם נאבד לו החשק, צריך מיד להתעורר ולחפש אחריו. ואם לא התעורר מספיק עד עתה, ועדיין לא מצא ברוחו רצון נמרץ לעבוד את השם יתברך, אז צריך להבין שעדיין עבודה רבה לפניו, לשבור את עזות גופו, המסתיר ממנו אור השם

ומה שלא עושה כן, הוא ממידת עצלות. שהגוף דורש את מנוחתו ולא רוצה את עול העבודה. ואם בכל זאת רואה שחייבים לעבוד, אז מסכים לעבוד למען עצמו אבל לא למען יוצרו ב”ה. ומעצלותו נעשה לו טבע כיושן והולך, רחמ”ל, שבוודאי יכשל בהרבה דברים חשובים , אפילו עיקריים. כל דרכי איש זך בעיניו (משלי כ”ג:ב’). שעל ידי אהבת מנוחתו, כבר נעשית חכם בעיני עצמו. ולמה לו לטרוח להשיג חכמה, הלא כבר חכם אני. וכמו שכתב הרמח”ל זי”ע במסילת ישרים פרק ו’: כי העצלה איננה מנחת שיהיה אפילו חש לדברי המוכיחים אותו אלה יחשוב הכל לתועים ושוטים והוא לבדו חכם

ותיקונו כנ”ל. צעקה וזעקה מעומק ההסתרה. ויקוים בנו דברי משה רבינו עליו השלום: ונצעק אל השם א-קי אבותינו, וישמע השם את קולנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו. (דברים כ”ו:ז’) אכי”ר

featured image:

כי העצלה איננה מנחת שיהיה אפילו חש לדברי המוכיחים אותו אלה יחשוב הכל לתועים ושוטים והוא לבדו חכם

 (מספר מסילת ישרים לרמח”ל זי”ע, פרק ו’)

For laziness does not allow that he will even consider the words of his reprovers, rather he will think that everyone is mistaken and foolish, and he alone is wise.

( from sefer Mesillas Yesharim of the Ramchal, chapter 6)

Oil on canvas

ציור שמן על קנבס

תשס”ח 70 cm. x 100 cm