<span lang='en'>בושה. למען כבודו יתברך</span>

בושה. למען כבודו יתברך

posted in: Blog | 0

בס”ד

יום ו’, ערב שבת קודש אמור, תשע”ט.

דרשה על בושה, בס”ד.

בראשית ב’:כ”ה) ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו

יש מבט שטחי וקלה שאומר, הנה כיון שלא ידעו טוב ורע עדיין, שעדיין לא אכלו מעץ הדעת טוב ורע, אז לא הבינו שיש בושה בדבר להיות ערומים. במבט זו מונח התובנה שנוספו להם דעת באכילת מעץ הדעת טו”ר, שהיו במדרגה פחותה מקודם, חסר דעת טו”ר, והשתא ניתוסף להם דעת, לכן הבינו חסרונם, שהיו ערומים. ופשוט שהנחה זו תוהו והבל

אלא ודאי וברור לכל בר דעת שההפך הוא האמת. כי ידוע שמעלת אדם הראשון וחוה לפני החטא הי’ מדרגה רוחני גבוה ונשגבה מאוד מאוד שאין לשער, ואלא אחרי החטא ירדו פלאים ממדרגתם. ולכן צריך להבין למה לא התבוששו קודם לכן, הלא היו בני דעת נכון בשלמות גדולה. ואם זה חסרון להיות בלא לבוש היו ודאי מרגישים וחוששים ומתקנים מצב זה. אלא צריך לומר שאדרבה, לפי מדרגתם הגבוה הי’ ברור שאין בושה כלל בדבר שהם ערומים. אדרבה, צריך לומר שזה צורתם המכובד ביותר

אפשר לבאר, דהנה אדם הי’ יצירת כפיו של הקב”ה עצמו כביכול, והי’ נברא בשלמות גדולה מאוד, פאר הבריאה צלם ודמות של יוצרו ית’, כביכול. ואפילו גופו הי’ זך וצח ושלם ומתוקן ורוחני מאוד מאוד. וכפי שהי’ נעשה מאת השם ית’, והיינו ערום, זה , להיות ערום, הי’ הצורה בשלמותו. וראי’ לזה שלא נצטווו להתכסות. ואם הי’ מתלבש בבגדים, אז הי’ חסרון והסתרה של כבוד ופאר של יצירת כפיו ית’, ושהוא נמי חסרון כבודו ית’. והבן

ומזה יוצא ביאור הדבר, כשאדם הי’ עדיין בלא חטא, והי’ בתכלית הטהרה והקדושה, אז הי’ במציאות ובחינה של גלוי כבוד השם יתברך, בלי כיסוים והסתרה. ואלא אח”כ כשנפל ממדרגתו, אז הי’ בושה להופיע את עצמו בכבוד כזה לפני המלך. כי כיון שסרח, שוב לא הי’ ראוי לאותו צורה הנכבד שנברא בו, ולא נכון הי’ להתפאר בצורה של כבוד השם בתפארתה כשאינו ראוי לזה. ולכן צריך לכסות הצורה. שכשאינו ראוי, אז הסתר הכבוד הוא לבדו הדרך לכבד. וזה עניין שאחרי החטא התבוששו, ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם וגו’ ויתחבא וגו’ (שם ג’:ז’, ח’, ועיין פרש”י ז”ל שם). התבוששו, שהבינו שעכשיו אינם ראויים לגלות כבוד כזה ברוח היום לפני השם יתברך

ולפי”ז צריך לפרש מש”כ (שם ג’:י”א) ויאמר מי הגיד לך כי ערום אתה המן העץ וגו’, כך: מי הגיד לך שלהיות ערום זה גנאי? המן העץ וכו’ אכלת? כי לפני שאכלתם להיות ערום הי’ לכבוד, אלא עכשיו בזיון הכבוד הוא. כיון שאתם מתביישים, מוכרח הוא שמשום שחטאתם, כי אין גנאי להיות ערום אלא אחרי החטא

וזה לשון מָלְבוּש. מלשון מִלְבוֹש. דבר המונע את האדם מִלְבוֹש מלפניו ית’. דבר המונע אותו מלהיות בבושה לפניו, יתברך

וזה מה דאיתא  (שבת קיג) רבי יוחנן קרי להו למאניה מכבדותי. והיינו אחרי חטא אדם הראשון המלבוש, הבגדים, הם לכבוד. בחינת כבוד א-קים הסתר דבר (משלי כ”ה:ב’). א-קים דיקא, דמורה על דין וחטא. אבל לפני החטא הכבוד האמתי הוא בלא מלבוש. כנלע”ד

ואולי בדרך זה יש להבין דרך פורצי העולם שהולכים בגלוי בלא מלבושים הראויים.  ומסירים הבושה מלפני פניהם. ואעפ”י שודאי קל ונכון ללמד עליהם חובה, כי כמעט אין דבר גרוע מזה, כי זה אביזרייהו לגלוי עריות, וכעוקר התורה כולה, רחמ”ל, דעיקר קיום התורה בנוי על מידת הקדושה, והיינו צניעות. אבל אם טוב ללמד עליהם זכות, יש לומר שהם מרגישים עצם הכבוד המקורי של צורת אדם כמו שהוא בלא לבוש

אבל כאמור, אין מקום לזה אלא שלפני החטא. ומי שחסר הכרה של חטא, חסרון דעת זו מסיר ממנו הבושה הראוי לאדם אחרי החטא. “השכל הוא הבושת והבושת הוא השכל” (לשון ספר אורחות צדיקים, שער הבושה, עיי”ש). ועל ידי ששנו באולתם נעשו להם כהיתר, ואיבדו את הבושה הטבועה בנפשם. כי טבע אדם להתבושש מחטאים ומחסרונות, הטבע הזה נובע מנשמתו הטהורה. אבל כששונה בחטא ומתרגל בעבירה, א”כ מטמטם ומאבד את הדעת, ומסיר הבושה. ומזה אין יודעים לשקול שום שקול נכון. השם ית’ ירחם על הדור הזה, למען כבודו, למען שכינה הקדושה המתפלש בעפר, ולמען פליטת שארית ישראל עם קדושו

featured image:

משען ומבטח לצדיקים

(מתפילת שמונה עשרי)

Mainstay and Assurance of the Righteous

(from the Amidah Prayer)

Oil on canvas

ציור שמן על קנבס

תשס“ז 40 cm. x 80 cm