עבודת ציור עם אמונה

לא מקבלים שכר בעולם הזה על הכישרון והרוחניות שבדבר שבקדושה (כאן אני מדבר על עבודת אמנות ציורים שלי) שהוא מתת א-קים ושייך לעולם האמת. אלא מקבלים רק על הביטול זמן, כמו בשכר מלמד תורה , והיינו רק על ההשקעה. לפי זה שפיר לקבוע מחירי אמנותי לפי שעה. והודעה להשם ית’ שהביאני לזה הכרה. ודרך מוסר: לכן אין להרהר ולחושב: אבל הם שווים הרבה יותר וכד’ כי כאן בעולם הזה זה ערכם, ואין לדאוג על חלק העיקרי הנצחי, כמו שלא דואגים על ת”ת

צריך להבין ולשנן לעצמי. כי כל המעשים עושים השם יתברך לבדו. ולדוגמה, כשאני מצייר ציור, הנה המחשבה השגרתית אצל רוב בני אדם היא—הנה אני מצייר. אבל הסתכלות זו יש בה תרתי לרעותא. חד, שאינה אמת, כי הכל לבדו הוא ית’ עושה. ועוד, כשמסתכלים כך נכנס למבוכה גדולה שהיא: “אינני יודע כלל אם אני עושה כאן רצונו ית'”. בפרט ובכלל. בפרט—בכל תנועה ותנועה אני מסתפק שמא אינו כרצונו ית’ שאעשה כן. ובכלל, אינני יודע אם בכלל הוא ית’ רוצה שאצייר! וזה רק דרך של צער ממושכת. (וכן הוא מהות החיים של כל שאינו חי עם ההכרה שהכל מתנהל ממנו ית’, כל רגע, כל תנועה, אלא חי חייו בעולם במחשבה שהוא, האדם עצמו, עושה הכל ומנהיג את חייו, אינה אלא דרך צער ממושכת

אבל אם מסתכלים כנכון נצלים מן הכל. כי מקדימים במחשבה: הנה הקב”ה עושה הכל ומנהיג הכל, ואין דבר בלתי רצונו ית’ וחפצו ית’, ואין דבר קטן או גדול שקורה בלתי השגחתו הפרטית המלאה. כולל מעשי כולן, כולל הרגע הזה שאני נתון בו, כולל מה שאני חושב עכשיו שהוא ית’ רוצה שאני אעשה. (כי הלא המחשבה בא עלי לעשות כן. ומאין בא המחשבה, אלא ממנו ית’. ואין כאן להאריך בפלפולים איך שאני יודע שזה רצונו ית’ שאשמע לבצע על פי מחשבה זו, כי אחרי ששקלתי במיטב יכולתי להבין אם זה רצונו ית’ שאתעסק בזה, בכללות, ובפרט בשעה הזו, שוב אין להרהר ולחכך בדבר, אלא לעשות בתמימות וביטחון שזו רצונו ית’. וסוגי’ שלמה ואכמ”ל

וכיון שזה רצונו ית’ שאני אכנס לעבודה ציור זו שעכשיו לפני, א”כ יש להוסיף להבין שיש בעבודה חשיבות גדולה (כי זו רצונו ית’, שאין חשיבות דומה לעשיית רצונו ית’) ושאני עומד לפניו ומשרת אותו בהשתדלות זו לעשות רצונו ית’. ועוד שאבין שהוא ית’ מלמד אותי השתא, שיש לו ית’ חפץ גדול שאני אשכיל בעבודה הזו שהיא לפניו ית’, ו”אין עוד מלבדו” והוא ודאי מלמד אותי ומציג בכל רגע ורגע את לימודו ית’ שהוא רוצה שאני אלמד ממנו השתא. וכיון שכן (שזה האמת, ושאני מסתכל בהסתכלות הזו על מה שלפני לעשות) אז נסתלק הקושי של ספק שמא אינני עושה רצונו, כנ”ל. אלא פשוט–אני לומד. משתדל להבין הסוגיה הזה של עסקי זה השתא, וכמו כשאני לומד שום דבר תורה. (ופשוט שהלומד אינו מסתבך בשאלה של אולי אינו עושה את רצונו ית’. אלא עצם בחירתו ללמוד מורה ש”אינני יודע רצונו ית’, לכן אני לומד! כי אני רוצה לדעת את רצונו, כדי לעשותו”). הלומדים מתעסקים בהבנת הסוגיה כפי מיטב כחותיהם. כמו כן כאן. משתדלים להבין רצונו ית’ בשבילי בזו. בכל תנועה ותנועה. בכל מחשבה והבנה. ולא יותר. רק לומדים הסוגיה. אלא בעסק זו אין ההבנה תבצע ע”י דיבור, אלא ע”י מעשה. ולאו דוקא באמנות, אלא בכל עסקי אדם, כך דרך הסתכלות והשתדלות הנכונה

 נכון שיש להקב”ה הרבה שהוא ית’ רוצה ללמד אותנו, “המלמד תורה לעמו ישראל”, אבל “אין… הקפדן מלמד” (אבות ב’:ה’) ויש להקב”ה הרבה סבלנות. כי באמת הלימוד הראשון והעיקרי שהוא ית’ רוצה ללמד אותנו תמיד הוא זה גופא שהוא ית’ מלמד אותנו! והיינו שאם תופסים כבר שהקב”ה הוא העושה ואני רק לומד, זה כבר השגה גדולה ועיקר מה שדורש הוא ית’ ממני. ולו שאשיג את זה תמיד שהוא ית’ העושה ולא אני העושה, וכבר השגתי כללות הלימוד, והפרטים יבואו כמעט ממילא בהמשך. והבן

ומבינים שהכרה הזה זה גם תכלית הנרצה לפניו ית’, ושזה דרך הגון ונפלא להגיע לישוב הדעת שהוא תנאי הנצרך מאוד לכל עבודת השם. כי מתוך מרוצת החיים על פי רוב קשה להתרכז ולמתמקד על אמת זו: שכל המתרחש הוא מעשי השם, וכל שעובר עלי הוא רק לימוד ממנו ית’ המיועד לי. אבל כשעומד לפני עשיית ציור, הוא כמו לימוד התורה, שמתנתק ממרוצת החיים וניתן להתרכז היטב, להתבונן, וליישב דעתו. לכן יקר עסק זו מאוד

יוצא מזה גם שמה שאני מציג לפני ציבור של אוהדי אמנות וקונים, אני לא מציג לפניהם: הנה יצירתי! כי אינו כן. הוא יצירת הקב”ה, הוא לבדו ית’ עשה הכל. (לא רק שעזר לי, אלא הכל עשה, הכל שלו.) וחלקי בזה הוא: זה מה שהבנתי בלימוד שלי לפני הקב”ה

featured image:

צדיק כתמר יפרח

(תהילים צ”ב:י”ג)

The righteous will flourish like the date palm tree

(Tehillim 93:13)

Oil on canvas

ציור שמן על קנבס

תשע”ט

60 cm. x 40 cm