תפילה עם בטחון

נראה לי להגדיר שיש שתי דרכים בתפילה, ונאמר ונקרא הדרך הראשון: תפילה נטול בטחון, ודרך השני’: תפילה עם בטחון

תפילה נטול בטחון, היינו שאתה מדבר ומבקש לפני המלך הקדוש, רם ונישא, ואין לך שום הבטחה כלל שבקשתך יהא לרצון ולפיוס לפניו, ושיתמלא בקשתיך. שום בטחון כלל

ואמנם שיש לכאורה במבט זו שכל ישר מאוד ויראת שמים טהורה, אבל לענ”ד הוא עדיין לקוי ופגום, וחסרונותיו יכולים לגרום שלא יתקבל תפילתו

כי צריך להבין שמצד גדלות מלך מלכי המלכים ב”ה אין שום מקום לתפילה כלל! כי איזה מקום יש לחשוב שהמלך הנשגב זקוק לעצתנו? אלא כל אפשרות של תפילה נובע רחמנותו לבד, רחמים מרובים מאוד. וכיון שכן נשכיל להבין עיקר התפילה היא לפני “אב הרחמן”, לא לפני “מלך המשפט”. וש “המשפילי לראות בשמים ובארץ”, ב”ה וב”ש, הוא ש”מתאווה לתפילתן של (ישראל הנקראים) צדיקים” (יבמות ס”ב). השם יתברך, הוא שצווה לנו על התפילה, וכיון שזה רצונו, שאנו נתפלל אליו, פירוש הדבר הוא שהוא רוצה באמת, והיינו שהוא נתרצה בתפילתנו, כי הוא ית’ רך לרצות

א”כ נמצא שתפילה חסר בטחון הוא כמבקש בלי ידיעה ממי מבקש, בלי ידיעה שהוא ית’ רוצה תפילתך, והיינו שהוא רוצה למלא את בקשתיך. ואיתא: וכשאתם מתפללים…דעו לפני מי אתם עומדים (ברכות כ”ח:), שצריך להכיר בעל הרחמים שאתה עומד לפניו. וכל שאתה מכיר יותר רחמנותו של הקב”ה במידה זו קרוב יותר בקשתיך להתקבל

כי הוא ית’ לא צריך תפילתנו בכדי למלא כל צרכינו. אין חסרון מצד הכרתו ית’. כל החיסרון הוא מצדנו, שלא מכירים כמה הוא קרוב לנו, כמה הוא אוהב אותנו, כמה הוא קצר בזעם ומאריך אף, קשה לכעוס, הרחום ומקדים רחמים לרוגז. וזה תכלית התפילה שעל ידה אנו באים להכיר מידת אמיתתו ית’, אב הרחמים

היהודי צריך לעמוד לפני השם יתברך עם שלמות הבטחון שתפלתו תתקבל. וכל שביטחונו יותר חזק ושלם, כן יתקבל יותר תפילתו. כי למה לא יתקבל? הרי הוא עומד ומתפלל כצווי השם. והיינו שממלא רצונו ית’ בעצם המעשה שהוא מתפלל. וזה זכות גדול לו, וזכות הזה עולה ומכריז את עצמו לפני המלך כל שעה של תפילתו. ועם נצטרף לזכות זה גם זכות הבטחון, שהוא בוטח בחסדי השם המרובים וברוב רחמיו וחמלתו וכו’ אז זכות ביטחון זה גם מכריז לפניו ית’ כל שעת תפילתו. נמצא שאם בטחונו בהשם בתכלית השלמות, אז אין דבר יכול לדחות את תפילתו

אבל אם, חס ושלום, הוא חסר כל זה הבטחון, והוא מלא ספקות על תפילתו, א”כ חס ושלום יכול שיעלה קטרוגים לפניו ית’, על שאינו מכיר לפני מי הוא מתפלל, חס ושלום, חס ושלום

וזהו מה שכתוב בתהלים (ע”ח: כ”ב) כי לא האמינו בא-קים ולא בטחו בישועתו. הרי שיש חיוב לבטוח בישועתו, ואדם נתבע על זה שאינו בטוח שיבוא ישועתו

וכן נראה שהוא הדין והוא המידה בשאר מצוות. כגון תלמוד תורה. שאין דומה מי שפותח ספר ובלבו חלל, מחשבות של קושי ההבנה שעומד לפניו, כמה הוא חסר כישרון למלאכת הלימוד, כמה הם סתומים חידות לשון חכמים וכמה עבודת פרך לברר שום עניין על בוריו. ואח”כ קושי הנורא לזכור את לימודו ולנהוג על פיו. אין דומה גישה הזה לגישת בעל בטחון ללימוד התורה הקדושה. בכל מילה הוא פוגש את דבר השם יתברך הניצב בשמים. וודאי הדבר הוא מעל שכל אנושי הקטן שלו. אלא הוא מצפה אך ורק לנפלאות השם יתברך התמידיות, שיגלה לו כל תעלומה בכל פסיעה ופסיעה

בעצם, חסרון הבטחון הוא מן גאוות האדם, שמחשיב את עצמו למה שהוא. ואחריות עבודת השם הוא מוטל על האדם לבד, והקב”ה הוא כמעט ולא בתמונה. אבל מאמין האמתי והבוטח בהשם בכל לבו אדרבה הוא כמעט ולא רואה את עצמו. אלא מלא עולמו רק בהשם ית’, וזקוק תמיד רק לרחמיו המרובים ולהארת פניו ית’. ולכן הוא זוכה למה שהוא זוכה, אשרי לו לכאן ולהבא