והוי דן את כל האדם לכף זכות

גדול  חיוב ותועלת לדן לכף זכות אין לשער. וכמו דאיתא באבות (א’:ו’) והוי דן את כל האדם לכף זכות. וכתב  בעל החפץ חיים זצוק”ל בספר שמירת הלשון: “והנה לפי רוב הרגלו של אדם לדון לכף זכות, כן יתמעט ממנו עוון לשון הרע.” (שער התבונה פ”ג). וידוע חומר עוון לשה”ר

כי הדן לכף זכות הוא מרבה שלום בעולם. וכל ישועות ישראל תלויים בזה, באחדות ישראל. וכן כל החורבנות נגרמו מפירוד הלבבות וסכסוכים ומחלוקות הבאים מפירוד הלבבות. לכן ודאי עלינו למצוא עצות לדון את עצמינו וחברינו לכף זכות. ובפרט בדור הזה בעקבתא דמשיחא, שנתן רשות למשחית, הסטרא-אחרא לרקוד בקרבנו, כי קרוב מאוד גאולתנו וזה המיתה שלו, וידוע שהרואה שעומד למות אז הוא משתולל בכל כחו להציל את חייו, וזה מעשה הסטרא-אחרא בדורנו, שמשתולל ועושה מעשים שלא שערו אבותינו ולא עלו על דעת שום אדם לראות דברים הנעשים בזמנינו, השם ירחם

אבל סוף סוף מעשה השם יתברך הוא והוא בכדי לזכות אותנו לגאולה שלימה בקרוב, לכן הכביד עלינו את העבודה להתגבר במעשים טובים ולגלות טובות במידותינו, בכדי שנצא מן הגלות הזה במהירות גדולה, בחפזון, וכמו שהוא ית’ עשה במצרים, ואכמ”ל

והראשון הוא לדון את עצמו לכף זכות, ובזה אוחז במידת הקב”ה שהוא ית’ תמיד מסתכל על הצד הטוב ודן כל יהודי לזכות תמיד

ונראה עצה טובה לזה, לדון את עצמו ואחרים לזכות, הוא על ידי שמכיר בהגבלות שכלו לדון כנכון בכלל. כי אם אוחז ששכלו בריא ושלם, א”כ כל שעולה בדעתו ישר בעיניו. וא”כ כשעולה בדעתו איזה דבר רע שהוא רואה בעצמו או באחרים הוא מיד חושב: כן האמת, יש דבר רע הזה. ואיך לדון אח”כ לכף זכות? הרי אמת הוא שהוא רע! איך אני אומר שהוא טוב

אבל אם מעיקרא הוא לא סומך על דעת עצמו כל כך, ולא חושב שכל שעולה על דעתו הוא אמת ויציב, אלא מבין שיתכן שהוא עדיין רחוק משכל הנכון. אם כן, אין זה סתירה לדון לכף זכות אע”פ שהצד זכות הוא רחוק ממה ששכלו רואה

ועצה זו הוא כדי למנוע מלשבת בבית דין ולדון את עצמו או את חברו לכאן ולכאן: הנה זכות. הנה חובה וכו’. כי אם כבר נגרר לבית דין ויושב לדון (והיינו במחשבתו, שנמשך במחשבתו לדון על איזה מצב של עצמו או של הזולת, והוא בחינת יושב בבית דין), א”כ קרוב הדבר שיסתבך יותר ויבוא למקום שקשה מאוד משם לדון לזכות, כי על פי הנתונים המדזמנים לו נראה מאוד לדון לחוב, חס ושלום. לכן העצה הוא שלא יסכים לשבת לדון מעיקרא. ועי”ז אדם מסלק את הדין מעליו ומעל חברו

אומר: אינני ראוי לדון. לכן לא אדון. ובזה מידת האמת מתפייסת כי באמת איננו ראויים לדון. ועי”ז מגרש השטן מקרבנו, שמשתדל כ”כ להפריד ביננו ולגרום כל אחד לראות את הצד הרע שבעצמו ושבחברו. תסתלק ממקום הריב

כי מי הוא זה ששאל אותך לדון בחברך (או בעצמך) מתחילה? יתכן שזה עצמו, לשבת ולדון באחד מישראל, זה רק עצת השטן. כי הוא המעורר כל הדינים. לכן כשהבעל דבר מזמין אותך לדון באחד מישראל. אז מסרב ללכת ולדון. ואמתלה מוצדקת בידיך: שאינך ראוי לדון

ונ”ל דאפשר להעמיס כל זה דרך רמז על המשנה באבות (ד’: ט’) רבי ישמעאל בנו (של רבי יוסי) אומר: החושך עצמו מן הדין פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא, והגס לבו בהוראה, שוטה רשע וגס רוח. ע”כ. אמנם שבפשט איירי בדיין. אבל הדן את חברו במחשבה נמי נחשב דיין. ומייעץ התנא לחשוך עצמו מן הדין, לא לדון. כי אם אתה יורד לדון קרוב הדבר שמביא על עצמך איבת הבעל דין, וקרוב הדבר שידון אותו לחובה במקום שבאמת הוא זכאי, נמצא שגוזל ממנו ממון או גורם לו להישבע חינם, וכן כשאתה דן אותו בלבך לחובה אתה מפסיד אותו הרבה, כי מחשבותיך עולים למעלה וגורמים קטרוגים בבית דין של מעלה, חס ושלום. וגס לבו בהוראה, אם אינך מקבל עצה זו לחשוך מן הדין, מלדון חברך בלבך, ואתה מתעקש שהגעת להוראה, גם בדיני אדם, שחושב שזכית להכיר כללות אדם וכל צדדי זכות וחובה עליו, ולכן אינך מפחד ללכת על פי הוראות דעתך, איך שהבנת שראוי להסתכל ולדון באיזה אדם מסיימים (כולל עצמך), א”כ אתה שוטה רשע וגס ורוח, שאינך מכיר חסרונות של עצמך, שאינך ראוי לדון, ובכל זאת אתה מעז לדון

ושיהי’ השם יתברך בעזרינו לעזור לנו להכיר אמיתת שפלותנו, ולהתרחק מן הדין. ונזכה לסלק הבעל דבר מקרבנו, ולראות רק הצד הטוב בעצמנו ובחברנו ובכל דבר, כי הטוב זה הא-קות שיש בכל דבר. כי זה כל רצון השם יתברך, שנראה רק את הטוב בכל מעשיו, ית’, כי”ר

featured image:

והוי דן את כל האדם לכף זכות

(אבות א’:ו’)

And one should judge every man to the side of merit

(Mishnah, Avos 1:6)

Oil on canvas

ציור שמן על קנבס

תשע”ט

50 cm. x 70 cm.