דרך ציור הוא בחינת התעוררות תשובה

נראה לי שכל רושם שרושם דרך ציור הוא בחינת התעוררות תשובה, שרוצה “לדבר” ולהתוודות לפני קונו, ית’, דרך השפה המיוחדת הזו של ציור. או שמתעורר מאהבה, או מיראה, אבל הצד השווה שרוצה לבטא נפשו. שציור הוא דרך ביטוי הנפש. וכמו שכ’ בליקוטי מוהר”ן, א’, קע”ג, וז”ל:  “ועל ידי הכתב אפשר להכיר הנפש ופנימיות הנפש”, ע”כ. “על ידי הכתב”, והוא הדין, על ידי ציור. והיינו שמגלה את נפשו–אלו הרשומות שמוציא. וזה ענין של הודאה, שמודה שיש לו מצפון הנראה כזה. והבן

עיקר תשובה זה רצון לשוב אל השם ית’, וזה עומק הביטויים שהצייר מוציא. הרשומות הם ביטויים, להוציא מפנימיות נפשו ולהציג אותם לפני עצמו, לגלות לעצמו לפני השם ית’ את רצונותיו הטובים וגעגועיו הנמרצים להשם ית’,לשוב אליו ולהחזק את הקשר אתו ית’, לפייס ולרצות אותו . וכל שמוציא ומוסיף לגלות, זה גורם בצייר עוד ועוד רצונות וגעגועים להשם יתברך

אבל הרשומות שרושם אינם כביטוים בודדים ונפרדים, ביטוי אחר ביטוי, אלא הם מהווים מערכת שלמה, הנקרא “תמונה”, שכל פרט ופרט שבה מחובר לחברתה באופנים שונים ומורכבים. הביטויים מאיר אחד לשני, וביחד הם מהווים סוגיה שלמה של רצון הנפש לחבר לשורשה

הצייר גם רואה שאין מספיק להוציא ולבטא גרידא, אלא רוצה גם לתקן ולשפר הציור, לדקדק ולהבהיר, הכל בכדי לרצות ולפייס וכנ”ל. והשם ית’, הרוצה בתשובה כזו מעודד את הצייר בתיקון תמונתו ובתיקון נפשו. הצייר מרגיש שהשם ית’ מציג לפניו אתגר התשובה, ומראה לו בעיות שעליו לתקן

שלימות התשובה כולל גם ווידוי של דברים חיוביים, ונפש הצייר מבטא ב”ווידוי-תמונתו” גם את השגותיו הנעלים לפני קונו ית’, ומתפאר לפניו כמה הוא למד טוב את הלימודים שנתנו לו, וכמה הוא הפליג להשיג פנימיות הרמזים שרמז לו השם ית’. כי כל שמקשר לו חזק יותר לקונו ית’ הוא בכלל תשובה, ובציור הנפש יכול למצוא דרך לבטא את הכל

הצייר גם מוצא בעבודתו כח נגדי, הסטרא אחרא, שרוצה להפיל אותו. כי לציר על כורחה הוא להיכנס במקום סכנה. כי כל גלוי הנפש הוא סכנה, שהחיצונים רוצים ורצים לפגוע בו. לכן הצייר צריך להיות על המשמר, ובכל מקום שהקב”ה מוביל אותו כדי לתקן צריך ערנות גדולה להקפיד ללמוד את עצמו דרך לתקן שם דיקא. כי ע”כ אדם צריך לחזור על כל אותם דרכים שקלקל בם, כמבואר בליקוטי הלכות הל’ פורים הלכה א’, ג’, עיי”ש. והציור הוא הזמנה מאת השם לחזור על אותם דרכים ולתקן אותם. והצייר צריך להבין את זאת ולא לחשוב שהציור הוא למטרה אחרת

ונראה שיש שתי סוגי מכשולים עיקריים, ושתיהם על ידי שלא מצמצם דעתו. א’ בלב, שצריך להגביל תנועות לבו ללא ליפול מן הדרך בתוך ים התאוות, ח”ו. כי כיון שציור קשור כל כך ללב וגם לעיניים, לכן מכשול זה מצוי בו מאוד, כידוע. והשני, שצריך לצמצם דעתו ושכלו כנגד גאווה, לחשוב שהוא היוצר ומנהיג של עולם יצירתו. וגם להיזהר ללא לתור בגבוה ממדרגתו, בחינת למעלה ממך אל תדרוש וכו’ ולפול בתוך כפירה, ח”ו. שכשרואה שכח האביר  הזה של יצירתיות הוא בידו, ושאין עוצר רוחו, שיכול להשיג כל חפצו בכישרונו, לברוא ולטייל בפרדסים רבים של דמיונות, אז אם אין יראת שמים לפניו הוא בסכנה אמתי

לכן צריך להיזהר מאוד משתי נטיות אלו לא לעבור הגבול אלא בענווה וביראה ילך, לשים אימת בוראו ית’ לפניו בכל פסיעה ותנועה, ובזה ילך לבטח, ולתקן כמו שדרוש ממנו. כי מקום גבוה הוא, ציור, ולכן הוא גם מקום מסוכן, ואפשר לתקן שם באופן נפלאה, אבל צריך זהירות רבה כי כמו כן יכול ליפול שם נפילה גדולה, ח”ו, השם ישמור

ושתי ירידות אלו כלולים בפסוק: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. ודרשו רז”ל: אחרי לבבכם זו מינות, אחרי עיניכם זה הרהור עבירה (ברכות י”ב:), בפסוק זה יש אזהרה כללית, מעיקרי התורה, ללא נוטה אחר שום דעה שהוא נגד דעת תורה, להמשך אחרי גשמיות עולם הזה, ללא להסתכל על שום ענין עולם הזה כמטרה בפני עצמה, אלא רק כפי התוכן הרוחני הפנימי (עיין ספר החינוך, מובא בביאור הלכה ריש אורך חיים, עיי”ש

ושני בחינות אלו הם בעצם בחינה אחד. וכמו שמובא בזהר (קדושים פ”ד) כד חזי רבי שמעון נשי שפירין אמר: אל תפנו אל אלילים ( לשון כמובא בליקוטי מוהר”ן א’ ל”ו, ו’ ד”ה עוד, עיי”ש

featured image:

digital image: 16/12 “ביטול”