הוא לבדו עשה עושה ויעשה כל המעשים

צריך להבין ולשנן לעצמי. כי כל המעשים עושים השם יתברך לבדו. ולדוגמה, כשאני מצייר ציור, הנה המחשבה השגרתית אצל רוב בני אדם היא—הנה אני מצייר. אבל הסתכלות זו יש בה תרתי לרעותא. חד, שאינה אמת, כי הכל לבדו הוא ית’ עושה. ועוד, כשמסתכלים כך נכנס למבוכה גדולה שהיא: “אינני יודע כלל אם אני עושה כאן רצונו ית'”. בפרט ובכלל. בפרט—בכל תנועה ותנועה אני מסתפק שמא אינו כרצונו ית’ שאעשה כן. ובכלל, אינני יודע אם בכלל הוא ית’ רוצה שאצייר! וזה רק דרך של צער ממושכת. (וכן הוא מהות החיים של כל שאינו חי עם ההכרה שהכל מתנהל ממנו ית’, כל רגע, כל תנועה, אלא חי חייו בעולם במחשבה שהוא, האדם עצמו, עושה הכל ומנהיג את חייו, אינה אלא דרך צער ממושכת.)

אבל אם מסתכלים כנכון נצלים מן הכל. כי מקדימים במחשבה: הנה הקב”ה עושה הכל ומנהיג הכל, ואין דבר בלתי רצונו ית’ וחפצו ית’, ואין דבר קטן או גדול שקורא בלתי השגחתו הפרטית המלאה. כולל מעשי כולן, כולל הרגע הזה שאני נתון בו, כולל מה שאני חושב עכשיו שהוא ית’ רוצה שאני אעשה. (כי הלא המחשבה בא עלי לעשות כן. ומאין בא המחשבה, אלא ממנו ית’. ואין כאן להאריך בפלפולים איך שאני יודע שזה רצונו ית’ לשמוע לבצע מחשבה זו, כי אחרי ששקלתי במיטב יכולתי להבין אם זה רצונו ית’ שאתעסק בזה, בכללות, ובפרט בשעה הזו, שוב אין להרהר ולחכך בדבר אלא לעשות בתמימות וביטחון שזו רצונו ית’. וסוגי’ שלמה ואכמ”ל)

וכיון שזה רצונו ית’ שאני נכנס לעבודה ציור זו שעכשיו לפני, א”כ יש להוסיף להבין שיש בעבודה חשיבות גדולה (כי זו רצונו ית’, שאין חשיבות דומה לזו) ושאני עומד לפניו ומשרת אותו בהשתדלות זו לעשות רצונו ית’. ועוד שאבין שהוא ית’ מלמד אותי השתא, שיש לו ית’ חפץ גדול שאני אשכיל בעבודה הזו שהיא לפניו ית’, ו”אין עוד מלבדו” והוא ודאי מלמד אותי ומציג בכל רגע ורגע את לימודו ית’ שהוא רוצה שאני אלמד ממנו השתא. וכיון שכן (שזה האמת, ושאני מסתכל בהסתכלות הזו על מה שלפני לעשות) אז אין הקושי אם אני עושה רצונו או לא, כנ”ל. אלא פשוט אני לומד. משתדל להבין הסוגיה הזה של עסקי זה השתא, וכמו כשאני לומד שום דבר תורה. מתעסקים בהבנת הסוגיה כפי מיטב כחותיהם. כמו כן כאן. משתדלים להבין רצונו ית’ בשבילי בזו. בכל תנועה ותנועה. בכל מחשבה והבנה. ולא יותר. רק לומדים הסוגיה. אלא בעסק זו אין ההבנה תבצע ע”י דיבור, אלא ע”י מעשה. ולאו דוקא באמנות אלא בכל עסקי אדם, כך דרך הסתכלות והשתדלות הנכונה.

 נכון שיש להקב”ה הרבה שהוא ית’ רוצה ללמד אותנו, “המלמד תורה לעמו ישראל”, אבל “אין… הקפדן מלמד” (אבות ב’:ה’) ויש להקב”ה הרבה סבלנות. כי באמת הלימוד הראשון והעיקרי שהוא ית’ רוצה ללמד אותנו תמיד הוא זה גופא שהוא ית’ מלמד אותנו! והיינו שאם תופסים כבר שהקב”ה הוא העושה ואני רק לומד, זה כבר השגה גדולה ועיקר מה שדורש הוא ית’ ממני. ולו שנשיג את זה תמיד שהוא ית’ העושה ולא אני העושה, וכבר השגנו כללות הלימוד, והפרטים יבואו כמעט ממילא בהמשך. והבן.

ומבינים שהכרה הזה זה גם תכלית הנרצה לפניו ית’, ושזה דרך הגון ונפלאה להגיע לישוב הדעת שהוא תנאי הנצרך מאוד לכל עבודת השם. כי מתוך מרוצת החיים על פי רוב קשה להתרכז ולמתמקד על אמת זו: שכל המתרחש הוא מעשי השם, וכל שעובר עלי הוא רק לימוד ממנו ית’ המיועד לי. אבל כשעומד לפני עשיית ציור, הרי מתנתק ממרוצת החיים וניתן להתרכז היטב, להתבונן, וליישב דעתו. לכן יקר עסק זו מאוד.

יוצא מזה גם שמה שאני מציג לפני ציבור של אוהדי אמנות וקונים, אני לא מציג לפניהם: הנה יצירתי! כי אינו כן. הוא יצירת הקב”ה, הוא לבדו ית’ עשה הכל. (לא רק שעזר לי, אלא הכל עשה, הכל שלו.) וחלקי בזה הוא: זה מה שהבנתי בלימוד שלי לפני הקב”ה.

featured image:

 pencil on paper 29.7 cm. x 20 cm.