שמות הק’ הם לשון של הנשמה, לכן אני בוחר להתמקד עליהם, כי עסקי באמנות לחדור פנימה עד נשמה ויותר. [והיינו שכיוון ומהלך מחשבתי בכל ציורים שלי הוא בחיבור עם שמות הקדושים למיניהם, או מחשבת תורה בעלמא, הכל בכיוון “אמנות מופשטת דרך פנימה אל הקודש”, להוכיח את עצמי ולהכריח את עצמי תמיד בכיוון זה, עד שיש חיבור ומנוחה ויחוד בשמות הקדושים שהם שורש גלוי הא-קות בעולם. כ”ז הוא מציאות בין תמונה של תיבות ואותיות התורה, דברי חז”ל, וכו’, בין תמונות מופשטות לגמרי משום צורה ברור או שום אות ברור, בין לתמונות שיש בהם רמז קצת או הרבה לדמויות חפצי עולם הזה
**********
הקשר של יהודי צריך להיות עם הקב”ה עצמו. אפילו לתפוס בכסא הכבוד הוא בחינה חיצונית, אלא יש ללמוד שהקב”ה רוצה קשר דוקא עמו ית’ לבד. ושורש ע”ז הוא טעות זה, כמש”כ הרמב”ם ז”ל בריש הל’ ע”ז, עיי”ש, שטעו בזה שחשבו שהשם חפץ שיכבדו את עבדיו ומשמשיו. ונפקא מינה טובא איכא בענין זה, כי כל תפיסה בו ית’ מוגבל הוא ויש פנימית לה, וכך הוא ית’ חפץ–לעבוד אותו דוקא ולא דבר חיצוני, אפילו שהוא לבוש המלך
כנראה שיש שקשה להם הנחה זה, שצריך לתפוס את הקב”ה עצמו, ושזה לבד רצונו ית’. כי טוענים: האם אפשר לתפוס את השם? הא בלתי נתפס הוא! לית מחשבה תפיסה בי’ כלל! גם קשה להם מושג לתפוס כסא הכבוד. אומרים: האם הקב”ה דרוש מכערכנו דרישות גדולות ובצורות כאלו? אני מכיר את מך ערכי. אני אשאר כאן למטה עם רגלי על הארץ. הקב”ה לא דורש ממנו לעלות שמימה
אבל טועים הם טעות עיקרית, וכנראה ששורש טעותם היא שרוצים לעבוד את השם כפי שכלם האנושי, וכפי שכל האנושי הלא השם יתברך אינו נתפס כלל!! אבל חכמת התורה אינה כשאר חכמות, ח”ו, ולא חלק יעקב אלו מחשבות, אלא עיקר העיקרים היא האמונה הקדושה הפשוטה, וזה דבר שייך לכל יהודי שהוא, וזה הנדרש מכל יהודי שהוא, לחזק חיבורו הנפשי, הפנימי, עם קונו ית’. נכון אינו נתפס בשכל, וזה מה שמפריע כל אלו, רחמנא לצלן, כי חייב לעבוד את הקב”ה עצמו, שאינו מוגבל בתוך שכל אדם, ח”ו, ואין לעבוד את איזה תפיסה שנתפס אל השכל, שיהא גאונות מן הגאונות, אין זה עבודת השם, ואדרבה הוא שורש עבודה זרה, כי בזה הוא עובד רק את עצמו. ותבין זה היטב כי הוא יסודי מאוד, השם ישמור אותנו מטעיות כאלו
אבל לבושים הם כלים ויש בהם צורך גבוה, גם השמות הם כלים. ובלי הכלים אין יכולים להביא אור השם בתוך עולם הזה, לכן נתן לנו תורה בצורה של לבושים רבים, היינו תיבות התורה, וכלולים בהם אור השם. וודאי רצונו ית’ שנשתמש כלים אלו, והוא רחום שגם כשאינו זוכה אלא להתייחס לחיצוניות התורה ומצוות גם זה יקבל שכר, אבל הוא גדר “מתוך שלא לשמה יבוא לשמה”, וכמובן במפרשי תירוץ הקושיות בזה, שדוקא כשרצון האדם להגיע “לשמה” אז אומרים “לעולם יהא אדם עוסק וכו'”. וכן כאן, שעיקר הוא אור השם ית’ והכלי אינו אלא טפל, ואם נשאר עם רק הכלי, והיינו חיצוניות התורה ומצוות, והיינו השלא לשמה, א”כ סוף סוף לא יהא לו ולא כלום מזה, כדברי הרב ראובן מלמד זצ”ל, עיי”ש דבריו ריש ספר מסילת ישרים שבעולם הבא יזרוק הקליפה ולא יהא אלא הפרי, והיינו עבודה שלשמה
נמצא שהכלים ודאי נצרכים אבל אין להם כל תכלית בפני עצמם, אלא להכיל את אור השם, ואשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך (מוסף לר”ה) יתאמץ בך דיקא, ולא בלבושך. ואע”פ “ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת”, בוטחים בשמך כתיב! אבל תשובה בצדו, כי בוטחים בשמך באמת, וי”ל כנ”ל, והיינו שיודעים שחייבים לאחוז בשמך, והיינו כלים, אבל צריך להיות בדרך אמת, והיינו שעל מנת כדי לתפוס האור הא-קות שבהם דיקא, ולא להישאר עם הכלי לבד, ח”ו, והיינו רק להישאר עם המילים של התפילה ופעולןת המצוות גרידא, חיצוניות הדברים, ח”ו, אלא בכל צריך קשר אמיץ עם הקב”ה עצמו ית’, וסופן מוכיח: “כי בך בטחנו”, בך דיקא, ולא בשמך, והבן היטב
featured image:
יהודי צריך להתחבר למציאות חביבותו אצל קונו יתברך
(מספר יחוד ההתבודדות, מהרב אברהם צבי קלוגער, דף כ’)
A Jew Must Connect to the Reality that He is Precious to his Creator
From the sefer: “One”, by HaRav Avraham Tzvi Kluger, page 4.
Oil on canvas ציור שמן על קנבס
תשע”ט
50 cm x 70 cm.