בקיבוץ הקדוש באומן בראש השנה, תשע”ח, שמעתי שיחה ממורנו הרב אברהם צבי קלוגער, שליט”א על ענין “צדיק ורע לו”, ושאלתי לו שאלה: הלא רבינו הק’ כותב שעיקר ייסורים היינו משום חסרון הדעת ומי שיש לו דעת, א”כ ייסורים שלו אינם נחשבים, וא”כ איך זה צדיק ורע לו? כי הצדיק ודאי יש לו דעת וא”כ אינו רע לו

והשיב לי הרב שצדיק ורע לו, היינו משום חסרון כבוד שמים

שוב אמרתי לו שצדיק ורע לו מוכרח בשביל הבחירה.  כי אם הי’ כדינו שיהי’ רק צדיק וטוב לו, א”כ יהי’ ניטל כמעט מן הבריאה את הבחירה, כי רואים שאם יהי’ צדיק יהי’ טוב לו, ולא יהי’ בחירה, אלא שהי’ מוכרח כביכול שהשם יגזור שיהי’ צדיק ורע לו, כדי שיהי’ בחירה בשלמות

אמר לי “נכון. מ”מ יש חסרון כבוד שמים

ואני הבנתי שפירוש חסרון כבוד שמים היינו שרואים שהצדיק כרוך וסובל בייסורים, והרשעים בנחת, וזה חסרון לכבוד שמים, שעובדי השם מזולזלים ופורקי-העול נהנים מן העולם

ושוב בקבוץ הקדוש באומן בראש השנה הזו, נתחדש לי הבנה נוספת בענין וספרתי אותו להרב: “הנה הבנתי עד עתה כנ”ל שחסרון כבוד שמים היינו שרואים שצדיק סובל וכו’ כנ”ל ואינו כבוד השם שעבדיו הנאמנים יהיו נבזים וכו’, אבל הבנתי עכשיו דבר נוסף נפלא מאוד. והוא שעיקר חסרום כבוד שמים על יד צדיק ורע לו הוא שעל ידי שרע לצדיק ולא רואים אצלו הצלחה בעולם הזה, על ידי זה לא מקבלים מן הצדיק! והצדיק הוא אור העולם, ואצלו נמצא כל התועלת לעולם, שממנו מקבלים העולם דרך אמת לעבוד את השם, ובכחו להחזיר כל העולם בתשובה, אבל כשרע לו אז מכוסה אורו, ואין נראה שום יתרון אצלו, ולא נגשים עליו ולא לומדים ממנו. וכמו שהעיד רבי נתן ז”ל, שלולא שהוא ראה את הפמוטות אצל רבינו ז”ל, לא הי’ מתקרב אליו. והיינו אע”פ שרבינו הק’ הוא אותו צדיק נורא עם הפמוטות או בלי הפמוטות, בכ”ז רבי נתן, ת”ח מופלג ופיקח גדול, לא הי’ מתקרב אליו בלי שראה אצלו איזה סימן של הצלחה בעולם הזה. ומקרא מלא היא (קהלת ט’:י”ד-ט”ז): עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אלי’ מלך גדול וסבב אתה ובנה עלי’ מצודים גדולים. ומצא בה איש מסכן חכם ומלט הוא את העיר בחכמתו ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא. ואמרתי אני טובה חכמה מגבורה וחכמת המסכן בזוי’ ודבריו אינם נשמעים

וזה חסרון כבוד שמים הגדול ביותר, כשלא מקבלים מן הצדיק

ושמח הרב, שליט”א, שמחה גדולה, ואמר שדברי אמת לאמיתו הן. ברוך השם וישתבח שמו לעד

נמצא שהצדיק צריך לדאוג להשיג דעת בשלמות כדי שלא יהי’ רע לו בפשטות המובן. ועי”ז אז הקב”ה יסכים לחוס על כבוד עצמו ית’ כביכול ולהשפיע טוב בפשטות המובן על הצדיק. כי כל זמן שהצדיק עדיין חסר בדעת וסובל מן הייסורים אז הקב”ה מוותר כביכול על כבודו ומצטער עם הצדיק ולא משפיע עליו כל טוב, משום הבחירה. כי עמו אנכי בצרה (תהלים צ”א:ט”ו) כתיב, וכתיב: ובכל צרתם לו צר (ישעי’ ס”ג:ט’), שהקב”ה משתתף עם צרות ישראל, והיינו שאינו מגלה כבודו אלא אם הצדיק בצר ושפלות וחסר כבוד א”כ ג”כ הקב”ה כביכול משפיל את עצמו להיות כן ולא מפריד את עצמו מן הצדיק ומגלה כבודו ית’ במקום אחר, בחינת וכבודי לאחר לא אתן (ישעי’ מ”ב:ח’). אבל עם הצדיק ישיג את הדעת אז אם אין צער והדעת בשלמות אז אין צורך להסתיר כבוד, והקב”ה מגלה כבודו, והיינו כבוד הצדיק, דעיקר כבוד השם הוא כשמתרומם קרן ישראל כמש”כ ישראל אשר בך אתפאר (ישעי’ מ”ט:ג’).  והעולם יכול אז להתקרב ולהנאות מאור הצדיק והכל יבוא לתיקונו ולעושרו

ואלא משמע לעיל דאע”פ שהדעת בשלמות אצל הצדיק מ”מ יש הסתר פנים ורע לו בעולם הזה ואין העולם מתקרבים אליו, והיינו משום הבחירה. התשובה נראה שיש מדרגות של שלמות הדעת. ורק בסוף יתגלה כבודו ית’ וכבודן של ישראל ושל הצדיקים בקצת שלמות, כשיתגלה הדעת בעולם כמש”כ: כי מלאה הארץ דעה את ד’ (ישעי’ י”א:ט’), אבל כל שלא הגענו לגלוי זה אז יש צדיק ורע לו ונסתר אור הצדיק ולא נתרבה הדעת בעולם וחסרון בכבוד שמים

אבל מובן שכל שהצדיק, והוא הדין כל אחד ואחד, קונה דעת ביתר שאת וביתר עז ושוב אינו מצטער בייסוריו, אז השכינה גם משוחרר מצרתה כביכול, וכבוד השם יתגלה ביותר ויתקרב הקץ

featured image: pencil on paper 23 cm. x 33 cm.