נראה שממבט פשוטה יש להבין הסיבה שאין כולם רצים ללמוד התורה הקדושה כי סבורים העולם שח”ו התורה היא כדבר יתר, שאין צורך כ”כ לדעת אותה. והיינו שאנשים סוברים שהם מספיק חכמים בלא שיש להם חכמת התורה, ולא מרגישים מספיק שהם חסרים בלא ידיעת התורה ולכן הם לא להוטים לרוץ אחרי השגתה. ונראה שכל שהאדם ריק יותר מן החכמה באמת, כך אדרבה, הוא יותר חכם בעיני עצמו, וכיון שהוא כבר מלא וגדוש בחכמת החיים אז אין מרגיש שום צורך לשבת וללמוד חכמת התורה, השם ירחם באמת

כי כנראה, שהשקדנים הגדולים בתורה הם אלו שמרגישים דוקא חסרונם בחכמה כ”כ, לכן הם צמאים כ”כ למלא חסרונם בחכמה, ולכן בכל אפשרות פונים אל הספר למלא החלל. כי היכא שאדם מרגיש חסר, אם זה בחכמה, אם זה בשאר דברים, כגון ממון, שם הוא משתדל למלאות את החיסרון. וכל שהחיסרון חשובה יותר כך אדם מוסר נפשו יותר למלאות חסרונו. לכן, נראה, שהחכמים הגדולים הם דוקא אלו שהרגישו ומרגשים יותר חסרון החכמה, וכל שמשיגים יותר חכמה, לא שעכשיו מרגישים מלא ושבע, אלא אדרבה, כל שחכם יותר מבין יותר כמה הוא רחוק עדיין מן השגת החכמה

אבל מי שעדין לא טעם נעימות ומתיקות חכמת אמיתת התורה, א”כ הוא נשאר בהשגתו הגשמי ויש לו כבר מספיק חכמה לכל חייו ולכן אין לו צורך לבקש יותר, השם ירחם באמת

כי חכמה היא בחינת אין, וכמו שאמר הכתוב: (איוב כ”ח:י”ב) והחכמה מאין תמצא. והיינו שחכמה אמתי היא כה נשגבה ושורשית שהיא נחשבת כאין, שכמעט בלתי נתפסת. ולכן ראשית חכמה יראת השם  (תהלים קי”א:י’) שמידת היראה, שהיא ענין של צמצום וביטול, היא המידה שמביאה לחכמה. והיינו שחכמה אינה מושגת אלא על ידי שאדם מצמצם את דעתו וחי בהכרת אפסיותו וריקנותו לפני הא-קים, על ידי ביטול כזה הוא יכול להשיג חכמת חיים באמת ולא בדרך אחרת

וכך חיבר הפייטן (הקפה ב’ של הקפות שמחת תורה): בראשית תורתך הקדומה, רשומה חכמתך הסתומה, מאין תמצא והיא נעלמה, ראשית חכמה יראת השם

אבל לצערנו נראה שאין חסרון החכמה נחלת הרחוקים מן התורה לבד, אלא גם אלו האוחזים בלימוד התורה יומם ולילה, אפשר שגם מאלו יש שאינם משגים חכמת התורה באמת כפי הראוי להם. והוא מהטעם הנ”ל, שמרגשים שהם מלא בחכמת התורה, וכל מטרתם בחיים רק להוסיף והולך, כי כבר יש להם אוצר של חכמה מלא וגדוש, וכמעט אין מקום ליותר חכמה, ולכן אין כ”כ צימאון להשיג מה שכבר יש בו, וכ”ש שלא מרגישים שחייהם תלויים בזה השגת החכמה שאין עדיין אצלם. כי מרגישים שהתורה היא מתאים לשכלם, ועל ידי שכלם השיגו את התורה. אבל התורה הק’ היא חכמת א-קית ואינו מושג על ידי שכל אנושית, אלא הכל מתנה היא

אלא נראה, כנ”ל, שהחכם האמתי הוא זה שתמיד רואה שעדיין לא התחיל לעבוד את השם יתברך ועדיין רחוק הוא מן החכמה והדעת. וזה שאמר קהלת (ז’:כ”ג) כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. וכל פעם מתחיל מחדש להשיג האמת ולשמוע הקול של השם יתברך המדבר אליו בתוך שורות הספר. ומה שמרגיש שעכשיו מתחיל להשיג חכמת התורה זה ההשגה היא בחינת “רק מעט”, שרק עכשיו חנן אותו השם יתברך לראות קצת מן האור, לגרש את החושך שעד עתה הי’ שרוי בה, והלוואי שייתן שיחנן הא-קים עוד מתנת חינם ויישר אצלו השגתו היקרה הזו, שרק עכשיו התחיל להשיג דרך החיים, כולי האי ואולי

ואפשר להעמיס על זה דברי חז”ל: תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת (ראש השנה ד:, ועוד). מרגיש שתפסת מרובה, שאתה מלא חכמה ודעת א-קים–לא תפסת, כלל. אבל תפסת מועט, שמבין מך ערכיך בהשגת החכמה, ורק במועט אם בכלל תפסת, תספת

שנזכה לעשות רצונו בלבב שלם, ולהשיג כל הישועות באמת, כי”ר

featured image: pencil on paper 23 cm. x 33 cm.