כי יש קושיא. איך האומן העוסק בשלו. ומתעמק בשלו. והכל מרעיוניותיו ומליבו וממצפונו. ומה זה נוגע לאחר?
והייתי רגיל לתרץ שהנה, בפנימיותו, בשורש נשמתו הרי אנו מקושרים, נשמה א’ במקור. כל בית יעקב. ונכון הוא ודאי. אבל לזה התירוץ יש קושיא. כי להביא מן הנשמה דבר נשגב ונורא הוא. ומי יעז לומר שהגעתי לזה, שאני מבטא בנשמה שלי, או משום תנועה, מעשה, דיבור, מחשבה, מבחינת נשמה? ואם לא, שוב זה רק רעיונות הבלתי מתוקנות שלי. ומה זה מעניין השני
ולזה שתי תשובות. א’. אע”פ שודאי, נכון, בחינת נשמה היא נשגב ונורא מאוד. ובפרט שבאמת מדברים בזה בבחינת נשמת הנשמה, שהיא שורש הנשמה, שבפשטות רק שם בשורש הנשמה אנו חד. מ”מ נראה לומר, שא”א לשלול ההנחה שכל יהודי, באיזה מדרגה שנמצא, אפילו בתחתונות וכו’, רח”ל, מ”מ א”א לשלול ההנחה שבכל מקום שיהודי נמצא, שם נמצא השם יתברך עמו, ושאפשר ודאי להתחבר להשם ית’ בכל מקום. בכל מדרגה, כמש”כ מלא כל הארץ כבודו, ופשוט, ומובא בכל ספרי קודש ובפרט בספרי ברסלב. וכיון שאפשר למצוא השם יתברך ולהתחבר אליו ית’ בכל מדרגה, א”כ כיון שנתחבר לטהור נטהר, ושוב כל רעיונותיו הפרטיים וכו’ נחשבו אצל הקב”ה ונהפכו להיות כלליים ושייך לשני
והתשובה השנית. דהנה עשיית ציור אמנותי הוא כמו ללמוד עם חברותא. כי כל צייר יודע ברור שתמונתו הוא מיועד לאדם אחר, או לבנ”א אחרים. והם כמו החברותות שלו. שהם צריכים לקבל דבריו או לא. דיעבור ביקורת על כל תנועותיו. כך ברור לכל עושה תמונה. שיש עיניים אחרים בעולם והוא אינו לבד בעולם
ומה דרך לימוד עם חברותא? הלא הוא להתעמק ברעיונות של עצמו, למשוך ממעיין הידיעות שלו, להתאמץ למצוא אמת הסוגיה שלפניו, אומץ גדול, בתוך שלו. וזה לטובת החברותא (להיות מונח כל כולו בתוך שלו, בתוך עולם הפרטי והייחודי שלו שזה חלק צלם א-קים השייך לו, שרק הוא יכול לגלות אותו בעולם). אבל אם הוא במחשבות שהם חוץ לגבולו, שהם חיצוני לו, (במחשבה הנה אני אצא מעולם פרטי שלי ואשתייך לזולת) ודאי הוא לא יגיע לאמת הסוגיה דרך זה. אם הוא ירצה לפתות החברותא במה שהוא חושב ינעים לחברותא, אוי לנפשו. ודאי לא יבין אמת התורה הקדושה…וכל חברותא טוב יברח ממנו כמו מאש
אז חס ושלום להתעלם מן העולם הפרטי, כל אחד ואחד, כי דוקא שם יעודו
וברור. בס”ד
featured image:
start with alef 9da wiping out the language of amalek
digital image