דרך חכמים לדון מעשיהם, לפשפש ולמשמש בהם לדעת הטוב בדרכיהם וכו’ והוא דרך המוסר, דרך חיים תוכחות מוסר (משלי ו’:כ”ג). וכיון שהוא דרך חיים, איך להרהר לסור ממנו
אבל יש שאדם מרגיש בנפשו: הלא, אינני יכול להגיע לזה, לדעת הדרך הטוב בוודאות, כי אין שכל שלי ישר ובריא והגון מספיק לדון כנכון, כדרוש באמת. ואמנם יש לי מורים ורבנים הגונים ממני וראוי לסמוך על עצתם, מ”מ, עצתם תתרגם דרך כלים שלי, ועדיין דרכי לא מאיר אור האמת. פליאה דעת ממני משגבה לא אוכל לה (תהלים קל”ט:ו’). ומה לי חלק כזה, שאלך בחושך כזה כל ימי חיי, לא מגיעים למסקנות ברורות ומועילות מספיקות לשום דיון חשוב בחיי? ומה לי למרירות נמשכת כזה? ולא עוד אלא אינני בטוח כלל שמה שמזומן לי אחרי מותי, שהוא שכר טוב על כל עמלי בעבודתי להשם יתברך בימי חיי, שלא יהי’ מעורב בו הבלתי ציפוי, לא עלי, השם ירחם. וזה נקרא חיים אמתיים, חיי תורה, דרך חיים
אבל באמת אדם אינו מנותק מהקב”ה, איננו לבד עם כל כובד האחריות הנורא הזה—למצוא הטוב באמת ולדבק בו. כי אין הקב”ה אכזר כזה לומר לאדם: הנה, נתתי לך כלים טובים מספיק—לך. תצליח
אדרבה, עיקר בריאת העולם הוא לתכלית ידיעתו ית’, שהוא לבדו עשה, עושה ויעשה כל המעשים. להכיר ולפרסם מידת טובו ורוב חסדו, רחמנותו, חמלתו, ית’. לא רק שהוא ית’ קרוב לכל אדם לעזור לו בענייניו, אלא שזה עיקר השגת האדם—להכיר דוקא שבלי עזרת השם, אינו יכול כלל. לדעת דוקא: שכלי הוא קצר ונמוך ופגום, ובלי רחמנותו ית’, ודאי לא אשיג אור החיים, ודאי אטעה כשה אובד
נמצא שמי שמלמד את עצמו להרגיש ולהודות על אפסיותו, מי שנאלץ תמיד לבקש עזרתו ית’, מי שמשליך שכלו כנגד, וסומך אך ורק על הקב”ה להאיר לו הדרך ולסלק ממנו כל מכשול, שבוטח רק על השם בכל מצב, ולא מטעה את עצמו שרצונו ית’ בשבילו, שהוא כבר ילמד להסתדר לבד, חלילה, רק דרך זה הוא באמת דרך חיים. וודאי שצריך להשתמש השכל כל שיכול, כי אומץ השכל הוא המכין כלים לקבלת סייעתא דשמיא. אלא עיקר השכל להבין שהכל ממנו יתברך, ואין לזוז ממנו ית’ כלל, אלא לסמוך עליו מתחילת כל נדון ועד סופו. ובסוף מאמין שקבלת ממנו ית’ דרך ועצה נכונה. אדם בדרך כזה יכול לבטוח על השם בכל, שיגיע למקום חפצו, בעולם הבא, בבטח.