אבנים שחקו מים
(מיוסד על אבות דרבי נתן, פרק ו’, משנה ב’)
Water carved out stone
(Based on Avos d’Reb Nosson, 6:2)
Oil on canvas ציור שמן על קנבס
תשע”ח
100 cm x 80 cm.
יום ו’ אחרי/קדושים, תשע”ח
ברוך –ל עליון אשר חנן אותי ונתן לי מתנת חינם מתנה נפלאה זאת להתעסק בציור ענין רבי עקיבא בימי ספירת העומר, שיהא תיקון גדול בפגם מיתת כ”ד אלף תלמידיו, ונחת לפניו ושבח לו רגשי הודעה שלי על שזיכה אותי השפל להתעסק בענינים כה גבוהים ונעלים
יום ד’ חול המועד פסח, תשע”ח
יש במעשה ר”ע (אדר”נ, ו’, א’) עניו של שכל ושל אמונה. בשכל, חידש ר”ע הקו”ח, ובאמונה הוא האמין במה שנמשל התורה ל(אש) [ברזל] שאינו סתם משל אלא מציאות וגם האמין שחידוש שלו הוא גם חפצא של תורה, והיינו אמת הוא, ושכך יהי’ בסוף שהתורה יחדור בלבו, ובאמונה זו הלך וגדל. כי צריך להבין שלפני שהוא ראה את המים שעשו חור באבן, מוכרח לומר שהי’ קשה לו המציאות שהוא כבר לומד תורה ולא ראה תוצאות, או שעדיין לא הי’ לומד כ”כ, ומסיבה שחשש שלא יכולה התורה לפעול עליו אחרי שהוא כבר גיל ארבעים, היינו שלא ראה שהשפיע עליו או שישפיע עליו לרכך את לבו, אז כשראה האבן ודן הקו”ח, הקו”ח ההוא נפק מתקוותו שהוא הי’ מקווה ומצפה שהתורה ישפיע עליו. אז כשראה את האבן הוא הבין ששנויים יכול לקחת הרבה זמן, ועל כל השתדלות קטנה אמנם עושה רושם, שאע”פ שהרושם הוא מעט מן המעט ואינו נראה בחוש כלל מ”מ חייב להבין שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לסכום גדול בסוף. כך ר”ע השכיל וזה אישרה את תקוותו וחיזק את אמונתו ונתן לו כח להמשיך אע”פ שלא ראה תוצאות יום יום, וכן הוא בכל גידול רוחני, צריך הרבה אמונה וחיזוק, כי הדרך לשינויים אמתיים וקיימים היא ארוכה מאוד ורק אם מתעקש מאוד ללא ליפול בדעתו משום עיכוב ומשום מניעה וללכת בדרך הארוכה על כח ההערה הראשונה שקיבל שזהו הדרך האמת, רק העקשן הזה יצליח לעבור את הכל. כי כל קנין רוחני אמתי הוא יקר עד מאוד בלי שיעור, ואין לקנות דברים יקרים אלא במחיר גדול, והמחיר הוא בעיקר—אמונה. האמונה לראות יום יום שאין תוצאות ואין שינוי ונראה כאילו שום דבר זז ושום דבר מצליח, ומסביב לו רואים שאר העולם הולכים בדרכם ומתפארים בהצלחתם כי כיון שבוחרים באתגרים גשמיים הם רואים התוצאות מיד יחסית, אבל מי ששאיפתו הוא לרוחניות אמתית לא רואה הצלחה אלא אחרי שנים רבות. וצריך לזה הרבה אמונה, אמונה בהשם, אמונה בחכמים אמתיים, ואמונה בחידושי תורה אמתיים של עצמו, שזוכים לחדש
ויש שאלה היאך ר”ע סמך על עצמו להאמין בחידוש שלו וללכת עם בטחון כה חזק עם החידוש ההוא, הלא הוא עדיין לא הי’ ת”ח גדול, אלא הי’ בתחילת הדרך בעבודת השם? ולא משמע שהוא שאל איזה רב גדול אז אם החידוש שלו הוא נכון או לא, אלא משמע שהוא הלך וסמך על עצמו שהוא הבין נכון ויכול ללכת בדרך זה בבטח (שהרי הי’ מוסר נפש מאוד על התורה ומשמע שבעיקר קיבל כח למסירת נפש זו על ידי הערה זו של אבנים שחקו מים. (ואולי לנו כבר נראה שהקל וחומר הוא פשוט וודאי נכון, אבל זה כבר אחרי שרבי עקיבא כבש את הדרך והי’ מחצד חקלא, וכן שנו משנתו רבבות תלמידים שנים כה רבות, לכן קל לנו לעבור, אבל בשבילו מסתמא הי’ חידוש של ממש. עיין סנהדרין י”ט: אמר רבי יוחנן תוקפו של יוסף ענוותנותו של בועז תוקפו של בועז ענוותנותו של פלטי בן ליש. ועיין ספר שיחות הר”ן, קט”ו וז”ל
עכשו בנקל יותר לעמד בנסיון כי הראשונים שעמדו בנסיון כבר שברו כל כך קלפה הזאת של תאוה זו. עד שעכשו בקל יכולים לעמד בנסיון ואפלו איש פשוט לגמרי יכול עכשו לעמד בנסיון. ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין יט:): “תקפו של יוסף ענותנותו של בעז ותקפו של בעז ענותנותו של פלטי בן ליש”. כי תקף הנסיון של יוסף הצדיק (בראשית לט) היה דבר קל ופשוט אצל בעז שהיה אחריו (רות ג). וכן תקף הנסיון של בעז היה קל ופשוט אצל פלטי (שמואל א כה). כי כל מי שהיה אחרון יותר הנסיון קל אצלו יותר כנ”ל. ועל כן עכשו בנקל לעמד בנסיון אפלו איש פשוט לגמרי כנזכר לעיל)
והבן
ואגב אשאל שאלה דומה. הלא אברהם אבינו ע”ה חקר באמיתת המציאות, והוא מצא את האמת, שיש בעל לבירה, בדור שכולם עבדו עבודה זרה, ומובא עליו (בראשית רבה מ”ב:ח’) רבי יהודה אומר כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד. והיאך א”א סמך על דעת עצמו במצב כזה? איך הוא ידע שהוא לבד צודק וכל העולם טועים? הלא הגיון נותן שצריך להסתפק במצב כזה, כמו דאיתא: (אבות פ”ד: י’) הוא (רבי ישמעאל ברבי יוסי) הי’ אומר אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד. ואל תאמר קבלו דעתי שהן רשאין ולא אתה. א”כ איך סמך על עצמו שהוא צודק? ולא הי’ לו אז נבואה. ואפילו אם הי’ לו נבואה, איך סמך שנבואתו אמת ולא דמיון? (אבל לא הי’ לו אז נבואה. וכמו שאמרו ז”ל: אמר רמי בר חמא בן שלוש שנים הכיר אברהם את בוראו וכו’ (נדרים ל”ב) ונבואתו לא היה עד גיל שבעים וחמש ( עיין פרש”י ז”ל בראשית י”א:ל”ב ודו”ק)
ונראה שיש שתי תשובות לזה (שהן בעצם תשובה אחד). א’: שהאמת היא ניכרת. ויש לה רגלים, אבל השקר אין לו רגלים. (עיין שבת ק”ד. שיקרא אחדא כרעיה קאי ואמת מלבן לבוניה קושתא קאי שיקרא לא קאי, עיי”ש), והיינו שהשקר ניתן להפיל אותו ולגלות שקרו, אבל האמת עומדת לעד. והמחפש לדעת האמת הוא יודע ברור שהוא בדרך האמת. ואע”פ שיש הרבה אנשים (או כולם) שחושבים שהם בדרך האמת, כמ”ש (משלי ט”ז:ב’) כל דרכי איש זך בעיניו, ועוד כתיב (משלי י”ד:י”ב) יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות. וא”כ איך לדעת אם באמת הולך בדרך האמת? וי”ל דהאמת אין לה סוף, כי האמת היא התורה הקדושה שאין לה סוף, כמש”כ (איוב י”א:ט) ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, כי היא חכמת הקב”ה עצמו, האין סוף, ב”ה. ואם נמצא בדרך כזה שאין לה סוף, והיינו שצריך לעסוק בבירור אחר בירור, והעבודה היא תמידית, זהו דרך האמת באמת, וד”ל
והתשובה השני’ היא שמי שמחפש האמת באמת מקבל סיוע מלמעלה להשיג את המבוקש, כמו שאמרו ז”ל: ( מכות י’:) בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכין אותו. ואיתא (מנחות כ”ט:) בא לטהר מסייעין אותו
לכן אברהם אבינו ע”ה, וכן ר”ע היו יכולים להכיר האמת בדרכן, אפילו בחסרון של שום מורה דרך
יום א’ תזריע/מצורע, תשע”ח
ר”ע הי’ מחדשן גדול כמו דאיתא שהי’ דורש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות (מנחות כ”ט:). והר”נ וינברג, ר”י אש התורה, ג”כ מחדש, וכן חידש במעשה דר”ע, מה תורה, אש וכו’ (וע’ לקמן על זה) שלא כתוב אש במשנה אלא ברזל. וחידושי תורה באים על ידי התבוננות התבוננות, ולהקשות ולשאול, כמבואר במשנה שם, והמשל שם של רבי שמעון בן אלעזר שר”ע הי’ דומה למסתת בהרים, צ”ב, וכן ענין הא”ב שלמד צ”ב, ונסתר הוא, וכן מדרשי ר”ע, הנקרא אלפא ביתא דרבי עקיבא הוא סתרי תורה, [גדול הי’ ר”ע בסתרי תורה, דהי’ רבי של רשב”י, ובמשנתנו: דברים המוסתרים מבני אדם הוציאם רבי עקיבא לאורה, ואמרו חכמים משמת רבי עקיבא בטלו זרועי תורה ונסתמו מעיינות החכמה (סוטה מ”ט) וידוע שמעיינות החכמה מרמז לחכמת הקבלה, סתרי תורה]. ונלע”ד שהתבוננות מחדד השכל המכין הלב, והקב”ה משפיע הבנה מסוימת, וזה רמזי תורה, להבין נסתרות אמתיים, השגות, רוח הק’, וזה ענין אמנות, שמחדש ומצייר דבר על ידי התבוננות מן הנלמד (והארכתי בענין זה במקומות טובא, ואכמ”ל
יום ד’ תזריע/מצורע, תשע”ח
כל זה כתבתי כהכנה לתמונה זו. ועוד הרבה חשבתי שראוי לדרוש ולצרף להנ”ל. ועוד דברתי עם ר’ משה נ”י (המזמין) ע”ז. וכשמתחיל לצייר. כמעט והכל נפל ובטל הוא. כי דרשה לחוד ותמונה לחוד. כי תמונה יש לה שפה ולשון שלה, וכמעט אין נוגע כלל ללשון הדיבורי. ועל פי רוב אנשים לא מבינים את זה. שיש תורה שאינה בלשון דיבורי. אבל יש. וכמעט א”א להסביר.
ונראה אולי כי לשון הציור במקורה היא לשון של אמונה פשוטה. ואמונה פשוטה אינה ניתן לתאר בדיבור. כי לא שייך בה ראיות, סברות. כי פשוטה היא. בתכלית הפשיטות. והבן. כי היא דרך לתורה, ועיקר ושורש התורה. ועיסוק באמונה (ובציור דרך אמונה) הוא עסק באמת
יום ד’ אחרי/קדושים, תשע”ח
תמונה: אבנים שחקו מים
רמז רייאת ר”ע המים שחקק באבנים. ולמד מזה על התורה החוקק על לב אדם. אבנים היינו לוחות אבנים. לוחות הברית, שעליהם בחר הקב”ה לחקוק תורתו. שהאבנים בחינת כלי, והאותיות היינו אור הא-קות (ואין להקשות שבאופן כללי אותיות הן בחינת כלים, כי כלי ואור הם בחינת יחסות, וכלפי הלוחות, עשרת הדיברות הן בחינת אור ולוחות האבן בחינת כלי, וק”ל) והאבנים, הכלים, מקבלים את האור, הדברי תורה. והדברי תורה הם מים. והיינו מימי הדעת. כמו: “מלאה הארץ דעת את השם כמים לים יכסים (ישעיה י”א:ט’). שמימי הדעת, והיינו דעת השם יתברך, היינו דברי תורה, שעיקרם העשרה דברות על לוחות אבנים
והלב נקרא לוח. כמו שכתוב: כתבם על לוח לבך (משלי ג’:ג’). והיינו שראה רבי עקיבא את המים שחקק האבנים, ולמד שכן תורה יחקוק את הלב
*
והתבוננתי, והשתדלתי להרחיב ולחבר הענינים יותר עם המשנה ועסק התבוננות עצמו הוא עסק התורה בתפארתה וכנ”ל. ואפילו אם לא משיג פתרונות מפורשות לתעלומות הענינים. והנה אמנם במשנה שם שאמר לו רבי טרפון עקיבא עליך הכתוב אומר (איוב כ”ח) נבכי נהרות חבש ותעלומה יוציא לאור דברים המוסתרים מבני אדם הוציאם רבי עקיבא לאורה. א”כ משמע דדוקא צריך להוציא המוסתרים לאור, ועסק לבד אינו חשוב כ”כ. אבל השגות ר”ע היו כ”כ גבוהים שאמרו חז”ל (מנחות כ”ט) שתשש כחו של משה רבינו ע”ה, “ולא הי’ ודע מה הן אומרים” בדרשות ר”ע, עיי”ש, וכיון שכן אינה ראי’ שאם לא השיג מדרגת ר”ע לא השיג כלום
ור”ע עצמו נראה שג”כ הי’ לו מידה זו שהי’ לו סיפוק במה שכן השיג ולא דרש למעלה ממדרגתו, דאיתא (חגיגה יד:) שארבע נכנסו לפרדס, ורק ר”ע יצא בשלום, ונראה שצד השווה בכישלון האחרים הי’ דוקא בזה שדרשו למעלה ממחיצתם, ועברו על “במופלא ממך אל תדרוש במכוסה ממך אל תחקור” (שם, י”ג.). ור”ע הי’ מכיר את מקומו ושמר את עצמו ולא הרס לעלות, ואפשר דמשום מידה זו השיג מה שהשיג.
יום ו’ אחרי/קדושים, תשע”ח
נראה בס”ד עוד לבאר דרך רמז. שענין עיקרי של עבודת ר”ע היינו מסירות נפש, וכמו דאיתא (ברכות ס”א
בשעה שהוציאו את ר’ עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מתכון לקבל עליו עול מלכות שמים באהבה. אמרו לו תלמידיו: “רבינו! עד כאן?” אמר להם: “כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: “ובכל נפשך” – ואפילו הוא נוטל את נשמתך; אמרתי: מתי יבוא לידי ואקימנו! ועכשו שבא לידי – לא אקימנו?” היה מאריך ב”אחד” עד שיצאה נשמתו ב”אחד”. יצאה בת קול ואמרה: אשריך, ר’ עקיבא, שיצאה נשמתך באחד
ונ”ל דרמוזים ענין זה במשנה דידן, דהיינו ארבע מתות בית דין שיש ליהודי לקיים אותם במחשבה, לקבל על עצו למות קידוש השם ביחוד של קריאת שמע, כמובא בספרי קדושים , כמו דוגמת ר”ע שמת בקריאת שמע. ארבע מיתות ב”ד: סקילה, שריפה, חרב, חנק. סקילה היינו אבנים. שרפה היינו האש (שחידש הרב נח ז”ל, ואולי מצא לדרוש כן כי הרי רק מיתה זו של שריפה, והיינו אש, אינה רמוזה להדיה במשנה זו, ולכן ראה שהניח לו מקום מן שמיא להתגדר בו), חרב היינו ברזל. שהתורה קשה כברזל. חנק, היינו מים. שהי’ ר”ע דורש (משנה יומא ח’:ט’) אשריכם ישראל וכו’ מה מקוה וכו’. וענין מקוה היא שנמצא כולו מתחת המים מקום שאין אדם יכול לנשום ולחיות, ומתוך כך הוא נחשב כמת ואז נטהר. וזהו ענין חנק, שאחד דרכי חנק היא להטביע אדם מתחת המים (עיין יסוד ושורש העבודה, שער א’, פרק י”א).
וארבע מיתות בית דין הן כנגד ד’ דברים הנמשלים לתורה, שנקנה על ידי מסירות נפש, כמשז”ל זה תורת אדם וכו’ אין דברי תורה מתקיימין אלא במי ממית עצמו עלי’ (ברכות ס”ג:), אבן, כפטיש יפוצץ סלע (עיין פרש”י ז”ל, שמות ו’:ט’), אש, אש דת למו (דברים ל”ג:ב’), ברזל, כאן במשנתנו, ומים, כל צמא לכו למים (ישעיה נ”ה:א
בתמונה העיקר הוא ענין מים פוסל את האבן, שזה עיקר החידוש שהרך פוסל את הקשה. וענין הברזל (או אש) פוסל את הלב בשר ודם הוא טפל קצת עליו. כענין אש בתוך מים, מכת הברד, כמו שדברנו (אני ורב משה, נ”י). כי לתורה צריך בחינת אש שהיא התלהבות ושריפת הקליפות, הקוצים שבכרם, אבל המים הוא עיקר התורה, שהוא ענין מימי דעת כמו שכ’: לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ד’ כמים לים מכסים (ישעיה י”א:ט’). והחידוש בזה שהמים לא מכבה את האש אלא שניהם פועלים ביחד באדם, והוא דבר עמוק. וזה רמז במכות הברד
בתמונה זו המים מוצא מקום תפיסת רמזו בפוסק מאיוב “אבנים שחקו מים”. והאש ב”כתב לו אלף בית ולמדו.” כי אש יש לו כל הגוונים , (וזה לשון מתוך סידור האר”י, רבי אשר, בכוונת הדלקה אבוקה של שעוה, דף תרי”ז: וגווני השלהבת רומזים לה’ פרצופים, כי האדום והירוק והלבן האדוקים בפתילה רומזים לג’ תחתונים, ועליהם אור המקיף ניכר לעין, ואור אחר בלתי נרגש מקיף עליו. עכל”ק
מוצ”ש אחרי/קדושים, ז’ אייר, תשע”ח
תוספת… שעיקר התורה י”ל המשל למים עדיף על המשל לאש. כי מים ענין מי הדעת. ועוד י”ל מסמל התורה היורד מלמעלה, מיין דוכרין. ואש שהוא עולה מלמטה מיין נוקבין. א”כ אע”פ שעבודתנו עיקרו ענין אש, להעלות מיין נוקבין. ענין: אע”פ שאש ירדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט (יומא כ”א:). מ”מ מיין דוכרין חשיב טפי. וכאמור עיקר החידוש במשנה שם הוא הרך, המימ, שפוסל את הקשה, וכו’ כנ”ל. וכאן, א”כ מים הן מיין דוכרין, א”כ מרמז על בריאת העולם, לפני שהי’ אדם לעבוד את האדמה, (עיין אוצרות חיים, שער הנקודים פ”ו, דף ט: ד”ה דע כי אי אפשר לעולם.) והיינו שמים שהם מידת החסד, שנברא העולם בחסד חינם, בחינת עולם חסד יבנה (תהלים פ”ט:ג’). ואש הוא גבורה, אז תמיד בעי חסדים למתק הדין, לכן מים מכסה האש, בחינת מכת הברד.
ונראה לי עוד לענין עדיפות המים על האש בתמונה זו שמים מרמז לא רק על מיין דוכרין של לפני בריאת אדם הראשון, אלא גם על מציאת עתיד לבא, וזהו מלאה הארץ דעת את ד’ כמים לים יכסים, זמן הגאולה, בב”א