ודאי הקב“ה רוצה מאוד להאיר לכל או“א מישראל תמיד את הדרך לעבוד לפניו, הדרך לעשות רצונו ולפייס אותו ית‘ ולשמח אותו, כביכול. כך רצונו ית‘ תמיד, ומה מעכב, אלא האדם עצמו מעכב. אבל אם האדם מוכן להאמין זה ולפתוח לבו לראות, כבר הקב“ה מוכן ומאיר לו הדרך. כל יהודי, אפילו אם עשה מה שעשה ונמצא איפה שנמצא. כי זה כל רצונו, שנתקרב אליו ית‘, לחזור אליו ביראה ובאהבה ולעשות רצונו בלבב שלם. והוא יודע שבלי שהוא יאיר לנו, ודאי אי אפשר לנו למצוא הדרך מעצמנו, ולכן הוא מוכן להאיר לנו תמיד. והוא ית‘ משתוקק ומתגעגע על זה מאוד, כביכול, שכל יהודי יחזור אליו, שיאמין שהוא ית‘ מוכן לעזור לו בכל דבר, ובפרט בדבר הכי חשוב הזה: לדעת איך לעבוד אותו. ואפילו אם היינו חכמים גדולים וטהורים גמורים והיינו יכולים להבין הדרך מעצמנו, מ“מ הוא הי‘ עוזר לנו כדי להשיג המתרה מהר יותר וכו‘ משום השתוקקות שלו ואהבתו וכו‘. אבל אין אנו כזה, אלא זקוקים לנו לעזרתו לגמרי, בחינת: הסתרת פניך הייתי נבהל
וכל העכוב הוא מעצמנו, כנ“ל, שעונותנו הבדלנו וכו‘, ובנינו מחיצות ביננו לבינו ית‘, והלב סתום. ובעיקר הדבר תלוי באמונה, שאנו לא מאמינים שהוא, ית‘, כל כך קרוב לנו עדיין, וכ“כ מוכן לעזור. (אבל האמת אינו כן, אלא הוא ית‘ מצדו מאוד רוצה אותנו, וכו‘, כנ“ל.) לכן אומרים בלבנו, ודאי שהוא ית‘ לא רוצה כ“כ בקלות לעזור לי, שיאיר לי הדרך בפשטות ובתמימות כזה שאדע, ממה שמונח לפני, איך לעבוד את השם יתברך, אלא ודאי אני צריך טרחות ועבודות כבדות אין שיעור וכולי האי ואולי אח“כ אחרי שנים עבודת פרך אולי אגיע לעבוד אותו באמת. אבל הוא ית‘ נקרא “רך לרצות“, ומיד שרוצים לחזור אליו הוא נמצא ופושט יד לעזור ולתמוך, להדריך ולהאיר. כי הוא תמיד קרוב לנו, כי זה כל חפצו, כנ“ל. כי קרוב אליך הדבר מאוד ובפיך ובלבבך לעשותו