בערך בגיל עשרים, כשהייתי באוניברסיטה, בארה“ב, החלטתי להקדיש את חיי להיות אמן, צייר. ובמהלך השנים הבאות התמסרתי כולי לרכוש כל ידע מעשי שיכולתי להשיג בתחום האמנות. אבל הרצון העיקרי שהוביל אותי היה להכיר: מהם החיים, מהו בן אדם, מה התכלית בעולם הזה שכדאי לעמול כל החיים בשבילו? ומצאתי, שלכאורה, זה גם היה החיפוש של האמנים המודרניים. יצאתי מן החינוך הפורמלי ומן ההשכלה שבו בהנחה שתכלית האמן האמתי: להקדיש את חייו לעמוד מול ה“קיר” שלו – הקנבס הריק שלו, לעמול להתעמק ולצייר: מהו משמעות החיים.
האמן עומד במקום אחד ומתבונן. הוא מתנתק ממרוצת החיים ושואל: מאין באתי ולאן אני הולך? מה מוטל עלי להבין ולעשות כאן, בעולם הזה, בחיים האלה, וכל שאלה אחרת שעולה על דעתו, ולקבל תשובות דרך הציור . ובתקופת הזמן שלנו, הדרך הזאת להתבונן באמנות, היא הדרך היחידה לייצר אמנות הראויה להיקרא אמנות.
אמנות הייתה בשבילי (אז, וגם עכשיו) דרך להתבונן ולחקור עמוק בתוך שכלי ולבי למצוא את המשמעות האמתית. ועל ידי התעסקות בשאלה מהו משמעות החיים ממילא יש ערך רב לאומנות זו, יש לה ערך שכדאי לחיות בשבילה, יש לה מקום בעולם.
עמל קשה עומל האמן בעבודה זו —לצייר עם חומרים גסים אין ספור דמויות רק כדי למצוא ,לגלות ולבטא את האמת, עמל לא קל. אבל כך מצאתי—שכל העמל הזה הוא הייעוד שלי.
מתוך ההתבודדות וההתבוננות מצאתי: א‘: יש אלקים. ב‘: יש משמעות ותכלית לחיים. ג‘: אני יהודי.
לא הכרתי מי הוא אלקים. לא ידעתי מה התכלית בחיים, ולא ידעתי איזה משמעות יש לזה שאני יהודי.
אבל כבר הייתי רגיל בהתבוננות וחיפוש. בגיל עשרים ושש עליתי לארץ, ובגיל עשרים ושבע נכנסתי ללמוד בישיבה. בגיל עשרים ותשע הפסקתי לצייר. מצאתי את האמת, התורה הקדושה, וידעתי למי להתפלל. אבל לא ידעתי את המקום של האמנות בתוך החיים ע“פ התורה.
בגיל ארבעים ושבע שוב חזרתי לצייר. מצאתי שיש פנים של אמת שאינם מתגלים אלא על ידי ציור. הגעתי להבנה שכוונת הקב“ה שכיוון בשבילי שהתעסקותי באמנות לא היה רק גשר להביא אותי לתורת האמת, כמו שחשבתי, אלא שיש עומקים נפלאים מאוד בתורת האמת ובנשמה היהודית שלא יכולים להתבטא (לפחות בשבילי) אלא ע“י ציור. ישתבח שמו לעד!