ענין מסירת נפש

ענין מסירת נפש

posted in: Blog | 0

 

עיין בספר הק’ יסוד ושורש העבודה, שער ראשון, פרק אחד עשר, ענין עבודת מסירת הנפש בכח, והיינו במחשבה, דבריו הנוראים כדרכו בקודש, כמה יסודי עבודה זו וכמה גדול מעלתה, עיי”ש היטב ותשמח מאוד, וזה קצת מן הקצת של לשונו שם: ועל ידי מסירת נפש למיתה אף רק בכח במחשבתו לבד בשמחה עצומה מאוד—אז נתרומם ונתעלה ונתקדש שמו הגדול של יוצרנו ובוראנו יתברך ויתעלה בכל העולמות העליונים והתחתונים, ובזה מכניע ומשפיל סטרא-אחרא מאוד מאוד עד עפר, וכל העולמות העליונים הקדושים מתגדלים ומתרוממים בזה מאד מאד, ועושה בזה נחת רוח גדול לאין ערך ותכלית להבורא יתברך ויתעלה, וזה עיקר עבודתנו בכל המצות. עכל”ק. עיי”ש כל דבריו הקדושים שמדבר בעניין מסירת נפש גמורה למיתה על קידוש השם במחשבה

ואם ירצה השם, אולי הבורא ית’ יחפוץ גם דברי שרצוני להציג כאן על כמה דרגות של מסירת נפש שאינם דוקא למיתה ממש, אלא להציעה שכל עבודת הבורא ית’ שהוא כרוך בוויתור של נוחיות הגוף הוא גם דרגה כל שהוא של מסירת נפש, ויש לבורא ית’ נחת מזה, ואין למעט בעינינו חשיבותו. [כי כיון שהקב”ה קובע שכר על כל תנועה כל שהוא שהוא לעבודתו ית’, וכל רצון קטן להתקרב להשם, א”כ צריכים להיזהר מלזלזל ברצונות אלו, גם בנמצאים בעצמנו, גם בנמצאים באחרים. כי יש נטייה באדם לחשוב שרק שלמות יש בה חשיבות,  והוא מבזה בכל השגה קטנה, כל שעדיין לא הגיע למטרה, בין בהסתכלות על עצמו, וכל שכן בהסתכלות על אחרים. וזה אינו נכון. כי אחרי שהקב”ה מחשיב כל דבר קטן, וקטן מן הקטן, א”כ ודאי יש לנו להחשיב גם כן כך. ובדרך זה דוקא מגיע לשלמות, אבל כל המזלזל בהשגות קטנות לעולם לא יגיע לשלמות באמת. ודבר זה חשוב במיוחד בדודנו שאנו בדרגה נמוכה בעבודת השם, ובקלות מזלזלים בעצמנו, וזה רק מחליש את עבודתנו עוד יותר. ואם נבין שדבר קטן שבקטן בעבודת השם הוא גם חשוב, זה ייתן לנו כח להוסיף והולך וגודל בעבודת השם ית’, וגם נסתכל על אחרים במבט אחרת. ונבוא, בעז”ה, להסתכל על עצמנו כמו שהשם ית’ בעצמו מסתכל עלינו, בחיבה ובאהבה, שהוא מבין כמה קשה לנו להתנתק מטבענו המגושם ולהתקרב לעבודתו יתברך

ולכן רצוני כאן להבהיר קצת מהות מסירת נפש, ואמאי מסירת נפש היא עיקר עבודתנו בכל המצות. ובעז”ה כשרואים שורש הדברים, אז כל אחד ואחד יכול להכניס את עצמו בעבודה יקרה זו

נלענ”ד לומר דהנה אדם נברא בעל כרחו, והוא חי על כרחו וכו’ (עיין משנה אבות סוף פרק ד’) ולכן יש צד לומר דעל פי דין אין להקב”ה טביעה על האדם לעבדו, ולעשות שום דבר שהוא כנגד הטבע שלו (אלא מצד נשמתו הק’, וכל שכר עולם הבא של אדם הוא מצד ששומע לנשמתו. אבל כיון שכח גוף האדם הוא חזק מאוד, ועל פי טבעו הוא “רע מנעוריו”, ללא אשמתו, לכן יש צד של דין שאומר שאדם הוא אנוס על פי טבעו הגשמי.) על פי טבעו אדם רוצה רק למלאות תאוותיו ורצונותיו, לחיות חיים של מנוחה שלמה וליהנות מכל שאפשר לו ליהנות. ומה שאדם רואה שלא יכול להשיג כל זה בקלות, לכן נאלץ הוא לעבוד ולעמל להשיג כל תאוותיו ומנוחתו שיצליח להשיג, ולא תו מידי הוא דורש, על פי טבעו הגופני, לעמל יותר

אז כשהקב”ה דורש מן האדם לעבדו, לקיים מצוותיו, הוא דורש ממנו למסור נפש בשביל בוראו, וההינו לעשות דבר שאין לתועלת גופו ולא ימלא רצונותיו הטבעיים. כי אין שום מצוה, קל שיהיה, שלא דורש מאדם לוותר על רצונו למנוחה ושלוה. כי כל מצוה הוא דבר רוחני ואין לה שייכות לענייני עולם הזה כלל (ואע”פ שיש הרבה מצוות שהם מובנים, לפחות במקצת, לשכלנו, והשכל “מכריח” עשייתם, מ”מ עיקר כל מצוה, והחיוב לקיים אותה בעל כרחנו, הוא רק מצד שכך צווה המלך, ב”ה, ולכן בעצם אין לה שייכות לטבע האדם כלל

ולכן “שכר מצוה בהאי עלמא ליכא,” (קידושין ל”ט:) כי המצוות אינם קשורים לטבע עולם הזה כלל, ואין תמורה להם בערכים של עוה”ז (אלא אנחנו אוכלים פירות מצוותנו בעוה”ז כדי שאנו יכולים להמשיך לחיות ולהרגיש גם בגופנו שייכות עבודת השם לחיי עולם הזה, אבל בעיקר כל עבודתו ית’ אינו שייך אלא לנצחיות נשמתנו בעולם הנצח.) ולכן מובן השכר המופלג בעשיית כל מצוה, וכגון שאמרו ז”ל כל האומר אמן בכל כחו פותחין לו שערי גן אדן (שבת קי”ט:) ועוד הרבה, שרואים שכר גדול המובטח לכל תנועה כל שהוא לעבודת השם. כי עשיית מצוה כל שהיא היא כנגד לגמרי לרצון הטבעי של אדם (ורק כשבעז”ה אדם מתמיד בעשיית מצוות ומתעורר רוחו ליקרת עבודת השם, טבעו משתנה לאט לאט להיות רוחני יותר, עד שהוא מגיע לעבוד את השם ברצון ובאהבה, וזה מצד התגברות נשמתו על גופו

ולכן כל שהאדם עוצר את רוחו וכובש את רצונו בכדי לעשות שום דבר, במחשבה, בדיבור או במעשה, רק בגלל שהוא מבין שדבר זה הוא רצון הבורא יתברך, הנה דבר זה הוא בחינה של מסירת נפש, ויש להקב”ה נחת גדול ותענוג מזה. כי בזה האדם יוצא מגדר “בעל חי” ונכנס לגדר של “אדם”—שפירושו הוא, מי שעובד את הקב”ה מרצון ומצד בחירתו החופשי

וכל שאדם מתמיד יותר בעשיית המצוות ובוויתור רצונותיו הטבעיים, אז הוא נחשב כמוסר נפשו ביתר שאת וביתר עז, ונותן נחת רוח גדול יותר להקב”ה. ויש מדרגות אין שיעור של קבלת עול מלכות שמים ועול תורה ועול מצוות, כי יש שמקבל על עצמו עול קל יחסית ויש שעולו והרגשת חובתו ואהבתו להבורא ית’ יותר, ולפי גדול וכובד העול כך המידה של מסירת נפש וכך המידה של נחת רוח להשם יתברך

וחשוב לדעת שקבלת עבודה של מסירת נפש על עצמו יש לה תועלת לאדם להקל עליו כל עבודת הבורא ית’. כי כל זמן שאדם כבול עדיין בטבעו הגופני, ועדיין מבקש מנוחה והנאה בעולם הזה, אז כבד עליו כל פעם להתעורר ולקיים איזה מצוה, וכל פעם צריך מחדש להרים את עצמו מעפר טבעו ולהכריח את עצמו לאיזה מצוה שנזדמן לו. נמצא שהוא תמיד בתוך חשבונות רבים כמה כדאי היא לשחרר  את עצמו ממנוחתו ולחפוץ לעשות איזה מצוה. אז לכן הוא נמצא במלחמה קשה כל ימיו. אבל כשהוא זוכה ומבין שכדאי הוא א-קינו למסור נפשו ממש עבורו, והוא מלמד את לבו לשמוע לקול שכלו ונשמתו האומר לו שאין שום דבר בא בחשבון כנגד עשיית רצון יוצרו ובוראו ית”ש, אז כשהוא מוכן למסור נפשו ממש עבור רצון השם, עי”ז נעשה קל יותר הרבה כל העבודה, כי כל שהוא מוכן באמת למסור נפש למיתה ממש, ואח”כ הוא מוצא שהקב”ה לא נטל נפשו ממנו בפועל, אלא מוצא את עצמו עדיין חי בגוף בעולם הזה, הרי הוא חי בהרגשה שנמסר לו חייו כנתינת חיים חדשים לו במתנה. ואחרי שהוא מוכן לתת הכל להשם ית’ כבר הוא רואה כל דרישות התורה כהקלות, דברים קלים לעשותם, כיון שאינם מסירת נפש למיתה בפועל

שנזכה לטעום לפחות קצת של טעם המתוק הזה, בעז”ה