ציור השני‘ שהתחלתי. ועבדתי עליו פחות או יותר רצוף למשך כמה חודשים. ואע“פ שהוא תמונה קטנה, מ“מ עבדתי עליו הרבה מאוד, שכבה אחרי שכבה, שהוא המשך השיטה שרכשתי מן לימודי בעבר: שעובדים על ציור, על הקומפוזיצי‘ עוד ועוד, שינוי אחרי שינוי, “בלי רחמנות” על התמונות היפות שנקברו מתחת הרעיונות החדשות. ולתרגם שיטה זו בתחום הקדושה, י“ל שהוא עניין של שבירת קליפות של חיצוניות כדי להגיע לפרי האמת הטמון עמוק עמוק בתוך הנפש, שלא מגיעים עליו אלא אחרי עזיבת של המון שכבות של השגות חיצוניות. ואם אדם “אוהב” את עצמו כל כך שכל דבר היוצא מתחת ידו הוא יפה בעיניו וחביב עליו, א“כ, אף פעם הוא יתקרב לאמת, אלא שצריך לקרוע הקליפות חיצוניות של אישיותו “בלי רחמים“, אז יגיע לאמת. זהו פחות או יותר השיטה, בין לחול בין לקודש
עוד עבדתי במיוחד בתמונה זו על הקושי המונח בתמונות בנויים על אותיות, והיינו שלא יהי‘ האותיות בולטות תמיד קדימה ומה שסביב האות תמיד יהי‘ ברקע, שאם כן מצייר שלט פשוט, שמפרסם המסר של האותיות, והוי חטיבת גרפיקה ולא אמנות. אלא חיפשתי דרך להעלים האותיות בתוך הרקע ובכל זאת לא לאבד צורת האותיות
ונראה לי שאפשר שהתמקדתי כ“כ על עניין זה דווקא בתמונה זו משום שהנה האותיות יש להם שני חלקים: קוי האותיות, ה“עברים“, (בלשון הפוסקים בענייני צורות אותיות הקדושות), החלק השחור של האות, ולעומתם, סביב האות, (מוקף גויל או מוקף קלף, בלשון רז“ל), החלק הלבן של האות. ששניהם ביחד דווקא זהו האות הקדוש. במדרש חז“ל: התורה נתנה “אש שחור על אש לבן“, והיינו שני חלקים יש לאות הק‘ (ובלשון של אמנים: חלל חיובי וחלל שלילי). ולא כמו כתב לועזיות למיניהם, שהאות הוא רק העברים, השחור, ומסביב האות אין בה משמעות
אז לכן בתמונה זו, שעניינה הוא היחס בין איש לאשה, התמקדתי במיוחד על עניין אמנתי זה. שכמו שתמונה מוצלח, מאוזן, הרמוני, היא דווקא כשיש איזון, הרמוני, וכו‘ בין החללים החיוביים לבין החללים השליליים, כמו כן בית היהודי המוצלח , ששכינה הק‘ שורה בה, היא כשיש איזון וכו‘ בין האיש, המסומל ע“י עברי האותיות, אש השחור, ובין האישה, מסומלת ע“י סביבות האות, אש הלבן
עבודת הציור היא עסק לשנות המציאות, כמש“כ אצל “אתה חונן לאדם דעת“. פשוט, כשאני עשיתי ציור “זכו שכינה בניהם“, כוונתי הי‘ דווקא זה, לשנות את המציאות, בעצם לשנות את עצמי, בכל האפשר, להיות זוכה לשרות שכינתו ית‘ בביתי. עבודת הציור היא כמו דו–שיחה בין הצייר ובין הציור. הציור מראה לצייר מצבו הנוכחי, והצייר מגיב ומשנה את הציור, שיהי‘ לו השתקפות יותר “יפה” במראה, הציור שלפניו, ושוב ה“מראה” מדבר עליו והוא מגיב, וחוזר חלילה. והיינו התמונה משתפר וגם האמן משתפר ע“י עבודתו, דו–שיחה זו. וגם המסתכלים ומתבוננים בפרי עבודה כזו זוכים לקבל כעין אותם תוצאות של שנויים שעבר הצייר והציור במשך עבודתו, כפי ההכנה של הצופה וכפי רצונו וצימאונו לקבל מן הצייר והציור. ודי למבין