ב’ קושיות בעשיית אמנות

ב’ קושיות בעשיית אמנות

posted in: Blog | 0

יום גבלק תשעז

הנה אני עומד אחרי ככ עבודה בציור. עשרה שנים אחרונים בחיי הקדשתי כעיקר הראשון—האמנות דרך פנימה אל הקודש. וכו‘. ועדיין אני אומר: אינני יודע לתאר במילים אמאי אמנות הוא מותר (עפ התורה הק‘). בטענות עולים בדעתי. א‘. הנה כל אמנות, ציור ועוד, תנאי הצלחתה היא אחדותו“, צריך להיות בתכלית השלמות ואחדות בפני עצמו (רצוני לומר: שכל חלקיה ופרטיה אין להם עצמאות וחשיבות בפני עצמם, אלא שכולם צריכים להתבטל אל אחדות ושלמות התמונה בכללותה. וכל שכל הפרטים שבה מבוטלים ומשמשים את אחדות ושלמות כללות התמונה, הרי התמונה מוצלחת יותר. נמצא שעיקר תמונה הוא אחדותו) ולא כמו קבוצה של חלקים נפרדים שיש לכל אחד ואחד חשיבות בפנע, אלא הכל צריך להתבטל לכללות התמונה שהיא אחד“, ולא שתיים. נמצא שהתמונה מצהיר בעוצמה: “אני אחד“. ואין אחד אלא אחד, בה. וכל דבר אחר שיוכיח אחדותו, הוא ממש אליל ועבודה זרה, רל

תשובה פשוטה: הרי אינו אלא דימוי של אחדות ולא אחדות אמתי

אבל תשובה זו יש בה פירכא. אם אינו אלא דמיון הרי שקר היא, וכתיב: מדבר שקר תרחק (שמות כג:ז‘). והיינו, אם פשוט הוא למסתכל בתמונה שהוא רק דמיון ושקר, הרי כתיב: מדבר שקר תרחק, ובין לאמן שיצר התמונה ובין למסתכל בה, היה להם לפרוש ולא להתעניין בדבר שקר. אבל אם התמונה בכישרון ובעוצמה גדולה, ומה שהיא רק דמיון ושקר אינו פועל בתוך לב מסתכל בה ביטול חשיבותו, לומר: זה כלום, זה רק דמיון, משום עוצמת כח המושך בתמונה, אכ שוב חוזר קושיין לדוכתי‘, הרי הוא מצהיר: אני אחדות, והרי ראה את תקפי. הרי עבודה זרה מסוכנת

סיכום קושיא ראשונה. אחדות התמונה, שתכלית הצלחת עשייתה היא להיות באחדות גמורה כל מה דאפשר, לכאורה היא ממש גדר של –ל אחר, חו, כי אין אחד אלא הוא, יתש

קושיא ב‘. נימא שכוונת שאמן אינה לעשות חפץ שהוא ביטוי של אחדות. אלא רוצה שהאמנות ידברעל אקות ואחדות שם. כוונת האמן אינה שהתמונה יצהיר אני אחדות בפני עצמי“, חו, אלא אני רק מורה ומצביע על אחדות השם. אכ קשה: ” כי לא ראיתם כל תמונה” (דברים ד‘:טו) כתיב. והיינו שאי אפשר לתאר רוחניות בתמונה, ואם הוא כן מתאר, הוא עבודה זרה. עכ

יום ובלק, תשעז

קושיות אלו הם חזקים ויש להאריך ולבאר היטב מהותם, כי חשוב מאוד העניין ועומד ברומו של עולם, ובעזה, בלנ, ארחיב דיבור כדבעי בזה. אבל יש תשובה לכל הקושיות, בסד, דהנה, אדם שקובע את עצמו על דרכי ושבילי התורה ועבודת הבורא, ית‘, והיינו שהוא עושה עבודת השם העיקר בחיים, וכן צריך להיות כך אצל כאוא. (והיינו לא ברצון בלבד, שהוא בעצם רוצה שיהיקבוע בעבודת השם, אלא שבפועל קשה לו התאוות וכו‘, והוא בגדר: אוי לי מיוצרי, אוי לי מיצרי. ואעפ שרצון הוא דבר חיובי מאוד, ואפילו יש לומר שהעיקר הוא הרצון והכיסופים לעבודת השם, וחייב כאוא תמיד להגביר מאוד את רצונו לעבוד את השם, וכל שעושה כן—אשריו, והוא נמצא בגדר של חיים, ואעפ שאינו עולה בידו בפועל לעבוד את השם כמו דבעי. אבל אם הוא יתמיד בזה ולא ירד מזה, השם ירחם עליו וסוף סוף יגיעה לעבוד את השם באמת, כי בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו מכות י

אבל מי שבפועל עובד את השם, הרי הוא דבוק בקדושה, והוא קבוע בדרכי הקודש ומחשבתו תמיד פונה אל השם ותורתו ועבודתו, ושפתותיו תמיד בתפילה להשם לעזור לו בעבודתו שיהייותר רצוי לפניו, ית‘. והנה אדם כזה, כל חפצו לתת נחת רוח ליוצרו ית‘, ולהשפיע ברכה וקדושה בכל העולמות ולייחד כל הבריאה אליו, ית‘, ולקרב הגאולה, ואין לו חפץ אחרת, להשתמש העולם הזה לצורך גופו וכבודו, אלא רצונו בגילוי כבוד השם יתברך. ואעפ שאינו במדרגה גבוה, ומעשיו חסר כל שלמות, ורחוק הוא מתיקונו, ואינו תלמיד חכם מופלג היודע טוב בכל חדרי התורה הקכמו שצריך, ולא קרוב לזה, וגם אינו בקי בשבילי שמים, שאינו יודע כמו שצריך בקבלה, ודרכי קדושה אינם ידועים לו אלא בכלליות ובשטחיות, מכל מקום, אדם כזה, שכל חייו הוא למען רצון הקבה, והוא קבוע כל היום בתפילה ותורה ועשיית המצוות, מחובר לעצם הקדושה, והוא בגדר מוסיף והולך ומבין יותר כל פעם, עוד קצת בדרכי השם. ולכן גבי מעשה ידיו הם יוצאים מחיבורו למקור קודש הזה והם מעשה של קדושה, וחידושיו הם חידושי תורה אמתיים ממש והם בגדר של חפצא של תורה. וגם אם הוא צייר ואמן מעשה ידיו הם רק חפצא של תורה, חפצא של קדושה, כי כל עצמו הוא דבוק לקדושה, ואעפ שאינו במדרגה גבוהכנל, ממ הוא דבוק בעצם הקדושה, כי דרכו נכון לפניו, יתברך

ופירוש של חפצא של תורה הוא ממש כן, דבר קדוש, כנתינת התורה מסיני עצמו, והוא דבר רוחני לגמרי ולא גשמי (אלא שיש לו על כרחך לבוש גשמי כדי יכול להתקיים בעולם הזה, וכמו ספר תורה הוא דבר גשמי, ואעפ שתוכנו רוחני לגמרי.) ודבר של תורה הוא דבר למעלה מן הזמן ולמעלה מן המקום, הוא מעל הטבע, והטבע לא שולט בו אלא אדרבה הוא שולט ומנהיג את הטבע שהיא תחתיו. והוא בחינת אין מדרש בלא חידושובחינת כל שמשמש בה מוצא בה טעם“, שתמיד רואים בו חדשות ופנים שעדיין לא ראו בו כי הוא אינו נתחדש בתוך הזן, אלא הוא מחדש את הזמן, כי הוא מחובר וחלק ונובע מדבר נצחי ובלתי מוגבל, והיינו הבורא יתש, ולכן מה שרואים ממנו תמיד הוא חדש, כי רואים כאן בתוך הזמן רק גילוי קטן כל פעם מדבר נצחי ובלתי מוגבל, וכל פעם נתגלין עוד חלק קטן ממנו, רק חלק, אבל הדבר עצמו, היינו החפצא של תורה וקדושה הוא עצמו חלק של חכמת הבורא עצמו ית‘, שאין לא גבול וסוף

וודאי שכל אחד צריך שאיפה לזה, שמעשה ידיו יגיעה לגדר של חפצי קדושה שהוא מעל הטבע. והדרך לזה הוא כנל, להתמיד את עצמו בעבודת השם, ולעמל בדרכיו, ולבטל ולסלק כל הרצונות שאינם להשם יתלבדו

ודי השתא למבין