מוצאי שבת תרומה, תשעב

יש לעיין להבין ענין דמיוןדמצד אחד הנה כתב מוהרנת על מעשה העגל וזל כי בכל פעם שצריכין לעלות מדרגא לדרגא מתגבר מחדש המדמה שהם הקליפות וכו‘ (חידושי הלכות, חושמ, הלגביית חוב מקרקעות והלאפותיקי ג‘- ו‘, מובא בסשמות, פתרומה כה, ד‘, דה ותכלת וארגמן, עיישע), הרי דכח המדמה הוא נקרא קליפות והיינו כח השקר דהוא עיקר כח היצר הרע, ועיקר עבודת האדם הוא לשבר קליפה השקר ודמיון ולחיות באור האמת, כמבואר בדברי רביהק ומוהרנת בכמה וכמה מקומות (עיין בזה בליקוטי מוהרן א‘, סימן כג, אות אובסימן נא ובליקוטי הלכות, הלגילוח הלד‘)

    ומצד שני כח המדמה הוא כח של בינה, כידוע דענין בינה הוא לדמות מילתא למילתא, דמעלתו גבוה מאוד, כמבואר במעשה יא מבן מלך ובן שפחה בסהק סיפורי מעשיות שרק כשמקבל הבן מלך האמיתי את כח הזה לדמות מילתא למילתא אז הוא מצליח לעבור כל המניעות שלו ולהצליח היכא דאף אחד אחר הצליח והגיע לתכליתו להיות מלך.

   ולכן צריך להבין הענין מהו כח הדמיון הטוב ומהו הרע שבו. ונלענד לחקור בדרך זה:

    הנה כל דבר הנברא יש לו תכונות ומדות וכוהמיוחד לו ואין לחברו המיוחדות ההוא אלא מיוחדות אחרת. אין דומה הארילנמר וכוואפישתי אריות אינם דומים אלשני לגמרי, ואפילו שתי טיפות גשם או שתי שערות הראש יש לכאוא הגבול ומיוחדות שלו כמבואר בחזל. ולכן לדמות מילתא למילתא הוא שבירת גבולי המיוחדות של כל נברא ולומר שהוא כמו חבירו. הרי מבחינה מסוים הוא שקר, דבר שאינו.

    ובעיקר צריך להבין דבשורש הכל אין בנמצא אפימה לדמות, רצוני לומר דבאמת לאמתו אין עוד מלבדו, ית‘, כלל ועיקר, שאין דבר נפרד ממנו כלל, דהוא היוהוא הוה והוא יהיבתפארה. הוא דיקא, רק הוא. “ואין דומה לך“, בפשוטו נתפרש: משום דאין מה לדמות לו, כי אין עוד מלבדו.

     ולענין עבודת אדם, לא לבד שהוא, יתהילבד לפני שבראה העולם והוא יתיהילבד אחרי העולם, אלא גם בעולם הזה, שיש לפחות הדמיון של נפרדיםממנו ית‘, כביכול, ממ מעיקר עבודת האדם להתבטל ולהתחבר אליו יתבאיחוד ואחדות גמור. עד שהפך עבודת הבורא ית‘, והיינו עבודה זרה, הוא נתבטא בזה שאדם בוחר רשות לעצמו כביכול, להיות נפרד מהי, חו, רל, בחינת מה שאמרו חזל, אין אני והוא יכולים לדור ביחד, הנאמר בבעל גאוה.

    ומאידך, אדם מצווה בתריג מצוות שכאוא מהם יש לו הגבולים ודינים המיוחדים שלו, והיינו דשורש כל המצוות הוא להתייחס באופן ברור בתכלית הברור להחילוק בין מילתא למילתא. והיינו התורהק דורש מאתנו להפריד בין דבר לדבר ולדעת המיוחדות של כל דבר בנפרד. והיינו הפך ,לכאורה, של הביטול המוחלט הנדרש ממנו להתאחד עם הבורא ית‘, בחינת אין עוד מלבדו.

   ונל ליישב הסתירות ולעמוד על פשר הדבר כך: דהנה שכל האדם הוא הכלי המובחר לעבודת בירור כל תורת המצוות, דיני כל דבר בחיי אדם בעולם הזה. ומכוחות השכל להבין תחונה כל דבר ודבר בנפרד, וגם לדמות מילתא למילתא. והיינו כיון דיש כח בשכל להבדיל בין כלל ובין פרט, לכן איכא נמי כח למצוא בתוך כלל אשתי פרטים נפרדים. וזה נקרא בינה, לכלול שתי פרטים נפרדים ביחד, להבין צד הדמיון בניהם.

   וכמובן אין רק שיש רשות לדמות מילתא למילתא, אלא מצוה גדולה היא להשתדל בכל כוחו, כל אחד כפי ענינו, לקנות בינה, להבין התורה ולהרחיב ולהוסיף בינתו בה לאין שיעור. וזהו המידה שהביא הבן מלך לתכליתו כנל.

   אלא מאידך, חייב אדם להבין בחיוב גמור ותמידית שלמרות גדלות שכל האדם, ממ, סוף כל סוף מוגבל הוא, כי אין השכל משיג את הבורא יתכלל וכלל. לכן אדם צריך לדעת ששכלו הוא כלי להבין מה שמוטל עליו להבין, ותו לא מידי. דתכלית הדעת לדעת שלא נדע, וכמשכ במשנה (אבות ד‘, כט) לידע ולהודיע להיוודע שהוא היוצר, והוא הבורא, והוא המבין, וכו‘.

     החיבור עם הבורא יתהוא למעלה מן השכל והצלחת האדם בזה העיקר תלוי במידה שהוא משיג שפלותו כלפי הבורא ית‘, לשלוט על ולבטל הגאוה שלו כלפי הבורא. דכה גבוה שכל האדם, ובפרט בכח הדמיון, לדמות מילתא למילתא, לכלול פרטים בבנין מפואר שהוא המציא הנקרא כלל, ובפרט שהוא עושה כן בכדי לעבוד את הבורא יתכדבעי, להשיג כללי אמתיים ונפלאים עד כדי דברים שכיסה עתיק יומין. בכז צריכין להבין שאין זה התכלית, כי אם נשארים בזה, נשארים נפרדים, חו, ממנו ית‘, והוי כעובד עז.

   ונראה לי שזהו שורש כח המדמה השלילי ככ שהוא נקרא קליפה ושהוא עיקר כח הסטרא אחרא. שאדם מדמה בשכלו שהוא עומד על האמת בהבנתו. הוא שוכח הבורא ית‘,חו, שהוא המבין“, ולא אדם המבין. גאותו מפריד אע מן האמת, מן הבורא ית‘. והוא שאמרו זל אם אין יראה אין חכמה. וכל דמוסיף בחכמה ובינה צריך להוסיף ביראה, והיינו להשיג מובחר המדות: ענוה, להתבטל ולהכלל אליו ית‘.  וצריך לדעת שאא לעמוד על האמת אלא דרך התבטלות עצמו לגמרי להבוראית. שנזכה, בעזרתו יתברך

featured image:

אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל

(מי”ג עיקרים של הרמב”ם ז”ל)

I believe with complete faith that the Creator, Blessed is His Name, is not physical and is not affected by physical phenomena, and there is no comparison whatsoever to Him.

(from the 13 Principles of the Rambam, z”l)

Oil on canvas

ציור שמן על קנבס

 תשס”ז

50 x 70 cm.