הזכרת שם רשע

הזכרת שם רשע

posted in: Blog | 0
  1. לשון מדרש שוחר טוב, שמואל (מדרש שמואל רבתא פרשא א‘): זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב אר יצחק כל מי שהוא מזכיר צדיק ואינו מברכו עובר בעשה דכתיב זכר צדיק לברכה וכל מי שהוא מזכיר רשע ואיננו מקללו עובר בעשה דכתיב ושם רשעים ירקב, עכל.

  2. גמעבודה זרה מה:,מו. תניא רא אומר מנין לעוקר עבודת כוכבים שצריך לשרש אחריה תל ואבדתם את שמם אמר לו רע והלא כבר נאמר אבד תאבדון אם כן מה תל ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לכנות לה שם יכול לשבח לשבח סד אלא יכול לא לשבח ולא לגנאי תל שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא הא כיצד היו קורין אותה בית גליא קורין אותה בית כריא עין כל עין קוץ
  3. תהילים טז: ד. ובל אשא את שמותם על שפתי.

    וכבר הורה לנו בספר חרדים“, דמה דאיתא במסמכות (כג🙂 דרש רבי שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה וכולא אתא למימר שאין יותר מתריג מצוות, אלא שתריג הוא מספר שרשי מצוות, אבל יש מצוות אין מספר שהם יוצאים מתריג מצוות העיקריים.

  4. ובסהק ליקוטי מוהרן, תנינא, תורה האיתא: כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַך נִקְרָא מִצְוָה
    כִּי יֵשׁ תַּרְיַג מִצְווֹת, וְאֵלּוּ הַתַּרְיַג מִצְווֹת יֵשׁ לָהֶם עֲנָפִים רַבִּים וְכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַך שֶׁעוֹשִׂין בּוֹ נַחַת לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הוּא בְּחִינַת מִצְוָה, עכל. ומזה, פשוט שכל פסוקי התנך יש בהם בחינת מצוות, כי כל פסוקי התנך ודאי רצון השם הן. (ועע ליקומ, קמא, תורה כב, סימן טבזה) ולכן, לדוגמה, “עבדו את השם בשמחההוא מצוה, ואעפ שאינו מן התריג.

    וכמו כן יש לומר שפסוק זה: ובל אשא את שמותם על שפתי, מלמד שיש מין איסור מסויים להזכיר שם עבודה זרה (ושם רשעים).

    ובכל ענין, מוכח מהנל ממדרש שוחר טוב שאם מזכיר שם רשע צריך לקקלו, ואם לא מקקלו עובר על עשה. ומן הגמרא עבודה זרה שיש מצוה, אולי חיוב, לכנות לרשע שם לגנאי.

  5. דברים כה:יט. תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח. ובפרשי זל, שם. מאיש עד אשה, מעולל עד יונק, משור עד שה, שלא יהא שם עמלק נזכר, לומר בהמה של עמלק היתה. עכל.

    ויש לתן טעם בדברי רש”י, ז”ל. כי מצות מחיית עמלק היא מעיקרי הגאולה האחרונה, שיבא עלינו מהרה בקרוב. ועי מחיית עמלק יהישם השם שלם, [כמשכ בסוף פרשת בשלח], והיינו שעת הגאולה. ובשעת הגאולה העולם יהימלא שלום ושמחה ומלא דעת השם, והאמת יהיבגלוי. ומאז, רצון הי שיהירק טוב בגלוי לעמו ישראל ולא יהיעוד מלחמה ולא שום עצב, אלא שלום ושמחה וקרבת השם כל היום.

    וברור, שאפילו בזמנינו כשאנו עדין בתוקף הגלות, כשנמצא בשעת של שמחה, בשעה טוב כזה, אם מזכיר שם של רשע ומעשיהם, ואפילו דרך רמז קל, בהזכרת וזכר הרע ההוא, ודאי מקלקל את השמחה השרוי אז, וגורם עצב ויגון וגם כעס. וזהו ענין מחיית שם עמלק כפרשי, זל, שלא יהא שם עמלק נזכר, לומר בהמה של עמלק היתה. שבשעת הגאולה, שעה של שלמות הטוב שיהי‘, אז אפילו לזכור שהיבעולם עם רשעים כזה הוא פוגם בהשמחה, ואין רצונו יתשיהילנו אז שום חסרון.

    וכמו כן יש לומר טעם שאין להזכיר שם רשעים בכלל, אפילו עכשיו, שעדין איננו שרוים בשמחה. כי ממ רצון הי שיהי לבניו, עם ישראל, כל מציאות של שמחה ודביקות בו יתשאפשר להם. כי עוז וחדוה במקומו, שאין במחיצת הקבה אלא מציאות של שמחה תמידית ואין לפניו יתשום עצב. והוא יתדורש קרבתינו אליו תמיד, [מצות דבקות בו יתמוזכר בדפסוקים בתורה: דברים ה‘:יג, י‘:כ, י”א:כ”ב, כ‘:ל‘], ולכן נצטונו ללמוד תורתו הקיומם ולילה כי הוא כולו עסק עם דברי אקים חיים ודברי צדיקים, חכו ממתקים וכלו מחמדים, אילת אהבים ויעלת חן, ואין בו אלא טוב ורצוף אהבה ושמחה תדירה. כך רצונו יתבשביל כל בניו.

    ובמציאות כזה ודאי הזכרת שם רשע ומעשיו הוא רק גורם עצב וריחוק מן התכלית, ואם צריך להזכיר שמו של רשע, וכגון בדרך למוד, לפחות בעי לקללו, כי הקללה מתקן הדבר, שמורה בזה שלא הזכרת שמו קשור להשמחה והטוב הרצוף שהיהודי הזה שרוי בו לפניו בלימוד התורה שלו יתאו בעשיית המצוות שלו ית‘, אלא מה שהוא מקלל את הרשע בהזכרת שמו מורה שהוא לא הזכיר ימח שמו וזכרו אלא לצורך, שבקללת הרשע יש גם קידוש ושבח להשם ית‘, כידוע.

    ובקיצור, אם מזכיר את הרשע בלי לגנות אותו או לקללו זה רק מורה על הריחוק של המזכיר מהשם ית‘, חו, וחסרון חישוב לכבוד השם ית‘, חו, וכז מונח בדברי דוד המלך, עה: ובל אשא את שמותם על שפתי. וכז מובן ופשוט.

  1. גם חשוב לדעת, ויש לומר שזה נמי מטעמי מצוות מחיית שם עמלק עפי סוד, והוא עוד סיבה לא להזכיר שם רשע כלל, ואפילו בכתב (אם לא שמקללו ומכנה לו שם לגנאי בצדו), והוא שידוע מכל ספרי אמת, שכל דבר הנעשה למטה בעולם הזה, ואפילו במחשבה, ואפילו בהרהור, עושה רושם למעלה, והיינו שגורם שמלמעלה משפעיים לכל העולמות מהשורש הדבר הזה הנעשה כאן למטה. (עיין בזה, לדוגמה, בספהק נפש החיים, שער א‘) ולכן אם מזכיר שם רשע הרי זה נותן כח, חו, לאותו שם, לאותו רשע, בשורשו למעלה, חו. ודי למבין.

*****************************

  1. למרות דלכאורה המפורסמים אינן צריכין ראי‘, ממ אגיד דברים ברורים, בסד, בנושא של הרשע המרושע הגדול ביותר, ישו (לא לחנם שראשי תבות שמן הוא: ימח שמו וזכרו) כי בעונותנו הרבים מאוד בסוף הגלות המר הזה ירדנו פלאות, ולצערנו הגדול והנורא יש שיבושים רבים אפיבנושא המר זה, לא רק באלו הרחוקים מתורת השם תמימה, השם ירחם, אלא גם, חס להזכיר, בתוך המחנה של אלו הרוצים להתקרב אליו ית‘, השם ברחמיו המרובים מאוד ירחם עלינו למען שמו.
  2. איתה בגמסנהדרין בסוף פרק נגמר הדין (ואינו לפני כעת כיון שהוא מן הדברים שהשמיטו הצנצורים (עכום) ולא נמצא בהרבה מהדורות) שישו קיבל מיתת בית דין על שהימסית לעבודה זרה וגם על שהימכשף. ובזה לבד פשוט ופשוט שכבר נחשב כרשע גדול.

    כי ידוע שקשה מאוד שאחד יתחייב מיתת בד בפועל כמבאור באריכות בגמסנהדרין, ואכמל.

    וגם שמסית הוא חמור מן החמורות, שדינו חמור מכל שאר עבירות שבתורה. שכתוב עליו: לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו. כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ וגו‘ (דברים יג:ט‘, י‘) שבכל התורה כולו גובר מידת הרחמים ומחויבים לחפש בכל מיני דרכים להצדיק אדם בדינו, ובמסית הפוך הוא: אסור בהחלט לרחם עליו.

  3. אבל יתר מזה, הנה כתוב בפסוק (בראשית ד‘:י‘) ויאמר מה עשית קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. ובבראשית רבה (כב:ט‘, ומובא במקצת בפרשי, זל, עהת שם) רבי יודן ורבי הונא ורבנן: רבי יודן אומר: דם אחיך אין כתיב כאן, אלא דמי אחיך, דמו ודם זרעותיו. עכל. ובגמסנהדרין (לז.) דיני נפשות דמו ודם זרעותיו תלויין בו עד סוף העולם שכן מצינו בקין שהרג את אחיו שנאמר דמי אחיך צועקים אינו אומר דם אחיך אלא דמי אחיך דמו ודם זרעותיו. עכל. והיינו שרוצח נתחייב לא רק על הנרצח אלא גם כן אחראי על כל הצאצאים שהיאמור לצאת מן הנרצח, גם נתחייב על נפשם כאילו נמי הרגם.

    יש ללמוד מזה לענינינו בשתי אופנים. אהוא באופן כללי, שמעשי אדם יש להם תוצאות רבות עד סוף העולם, והאדם אחראי באופן מסויים לא רק על המעשה קטן שהוא עושה אלא גם על כל מה שנגרם על ידי המעשה, בין לטוב בין למוטב. והוא בכלל מה דאיתא במשנה (אבות ב‘:יב) איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם. רבי שמעון אומר, הרואה את הנולד.

    ושנית, רואים שדוקא ברוצח נדרש ענין זה מלשון הפסוק בגמרא ובמדרש. וידוע שהמחטיא נפש הוא חמור מן ההורגו. ובפרט במסית לעבודה זרה, שאין מחטיא נפש גדול מזה.

    מזה כמה גדול ועצום ההטא של אותו רשע, ימח שמו וזכרו, שעל ידו נגרם אלפים ורבבות אין מספר של נפשות קדושות של בני ישראל שנהרגו בגוף ובנפש עד היום הזה, שיאמר הקב”ה לצרותינו די.

  4. ובאמת אין הדעת והרעיון יכולים להכיל כמה רע יצא מהאיש הרע ההוא, ימח שמו וזכרו. כי הנה התורה הקדושה נקרא תורת אמת, כי השם אקינו אמת, וחותמו אמת. וכל תכלית הבריאה הוא רק שיתגלה האמת בעולם הזה. וזה כל ענין של ביאת משיח צדקינו, בבא, לגלות האמת בעולם.

    והרשע מרושע ההוא, משיח שקר כוזב ומושוקץ ההוא, ימח שמו וזכרו, פעל רק להפך, שגילה תורה מזויף, תורת מוות, במקום תורת חיים. ואא כלל לספר מספר הנפשות שהוא ותלמידיו, ימח שמם וזכרם דחקו ורחקו מן האמת, מן תורת משה רבינו, עה, ומן דברי אקים חיים, ומן הדעת הנכון והישר, וכמה חושך וערפל הוא הביא לעולם, וכמה חיזוק וסיוע הוא נתן לכל מי שרצה למצוא דרך למרוד בהקבה ובצדיקי אמת ובתורה הקדושה, וכווכו‘.

    ולענד יש להסתכל על מעשיו ודרכיו ולהבין אותם באופן פשוט. דמה נפשך: אם מה שכתוב עליו בספר המתואב שלהם הוא אמת—והיינו שבאמת ימח שמו וזכרו אמר ועשה הדברים שכתוב שם שהוא עשה ואמר אותם—אם כן, אין להבין את אותו אנוש אלא כמשוגע גמור, פשוט כאדם שיצא מן הדעת לגמרי. הרי כתוב שם (כך מפורסם בכל העולם) שהוא טען שהוא משיח, חו. והעניו הראשון והענין האחרון של המשיח האמת, (ובאמת הוא ענין של כל יהודי אפילו הפשוט ביותר) הוא אך ורק לחזק את קיום התורה הקדושה, תורת משה רבנו, עה, והפצת דעת תורת משה בעולם אצל בני האדם, ולגרום קיום מצוותיו הקדושים. זה תפקיד של משיח צדקינו בפשוטו. והדבר הוא ככ פשוט וברור עד שיהא רק נחשב שחוק להאריך בזה. והרשע העצום ההוא לא דיבר כלל לחזק קיום תורת משה, ולהפך דיבר—רק לבטל קיום תורת משה, חו. ואם הילו, ימח שמו וזכרו, אפיטיפה של דעת תורה אמיתי וידיעת משפטי התורה, אפיבאופן שטחי, מיד הימכיר שדרכיו הם מובילים אותו לאבדון נצחי, שדבריו הם דברי כפירה בעוצמה כה גבוה, וכו‘, ולכן אא להבין דרכיו אלא כמעשה משוגע, שנטרף ונטמאה דעתו ככ מן העבירות החמורות שהרבה לעשות עד שבאמת נתקיים בו מה דאיתא במסברכות ומובא ברמבם (הלכות תשובה ד‘,ו‘):וכל המחטיא את הרבים אין מספיקים בידו לעשות תשובה. כי אם הילו אפילו טיפה מן הים של דעת ישר ובריא הימיד מניח דרכו של מוות, ומחנן במסירת נפש ממש למצוא איזה דרך תשובה לתקן מה שכבר קלקל. ומה שהוא המשיך בדרכו הככ מקולקל עד הסוף רק מורה שלא הילו שום שפוי דעת כלל ועיקר, כנ”ל. ופשוט הוא—דברים אלו, לענד, וכל מי שיתבונן עז אפירגע קטן יבין כמה ברור זה.

    אבל יש דרך אחרת להבין, ואעפ שאסור לדן אותו רשע בשום צד זכות, וכנל, ממ כיון ששמא זה אמת—שמה שכתוב עליו בספר הרע שלהם, שמא לא היו דברים כזה במקצת או ברוב, אלא הספר פשוט מלא וגדוש בשקרים וכזבות מאוד מאוד [והיינו חוץ מן מהות תוכן הדברים שהם תכלית השקר; חוץ מזה,שמא הרבה מן הסיפורים, המעשיות והדברים שהוא אמר דמיון כבזים הם שלא היו ולא נבראו, אלא ע”כ קצת הדברים צריך להיות אמת, כי באמת מסית היומכשף הי‘, כנ”ל] ולפיז, אכ, שמא לא היימח שמו וזכרו ככ משוגע כמו שמתואר שם.

    ואינני יודע איזה מן הצדדים יותר מיקל עליו, ימח שמו וזכרו, לכן אניח הדבר בצע.

    ובכל הדברים שכתבתי כאן, ברור למבין, לא כתבתי אלא בקיצור נמרץ מאוד, ויש לרוב הדברים אריכות גדול של ראיות ובאורים שאפשר ואולי ראוי להביא, אלא כיון שהענין הוא ככ מגעיל, לא סבלתי אלא לדבר בקיצור גדול. השם הטוב ימהר לכפר ולרחם עלי ועל כל עם קדשו וימהר לגלות האמת בעולם בביאת גואל צדק, וימח שמם וזכרם של כל הרשעים מן העולם, במהרה, במהרה. אכיר.