כתיב: . כי כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו (ישעי’ מ”ג:ז’). לכן פשוט שאדם צריך להתנהג למטרה זו, שיהי’ כבוד להשם יתברך

אבל הנהגה שהוא כבוד להשם ית’ אינה דבר שקל להשיג, אפילו כשמבינים שזה העיקר. כי נראה שלא רק שההמונים שלא חושבים על כבודו ית’. אלא אפילו אלו שכן חושבים. שעוסקים בתורה ומצוות, שזה עיקר כבודו ית’, למלא את רצונו. לכאורה, אפילו להם, אינה פשוט כלל לזכות להנהגה נכונה זו

כי לזה צריך קודם כל הרבה עבודת המוסר, להשגיח על ולעכב אחרי כל מעשיו טובא, לראות שהם ראויים בכל עת לפני בוחן לבבות ית’. ומי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי–משלי כ’:ט

ואכן, ברור, שכל מה שנראה כבוד השם אין עדיין כבוד השם באמת. כי אם לפני העולם נראים מעשים ככבוד השם וקידוש השם. אבל לפניו במרום. בישיבה של מעלה, האם שם גם אלו המעשים נחשבים כבוד השם ית’? אם כן אמת הוא. אבל אם לאו, השם ירחם

צריך להיות כבודו ית’ באמת לאמיתו

ואם אדם יאמר: איך אדע? אני כאן למטה. האם יש לי עיניים לראות מה שלמעלה

אלא הבא לטהר מסייעין אותו (בבלי מנחות כ”ט: ועוד), ועם סייעתא דשמיא יכול לזכות ללכת בדרך שלפחות מרגישים מה זה כבוד המלך. כי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו (בבלי עבודה זרה ג’). ובדרך שהאדם רוצה לילך מוליכין אותו (בבלי מכות י:).  א”כ הרוצה באמת לכבד את הקדוש ברוך הוא, בסייעתא דשמיא ישיג הדרך

*

בליקוטי מוהר”ן קמא ו’:א’ איתא כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום. עיי”ש. ומשמע שעיקר דרך להרבות כבוד המקום הוא למעט בכבוד עצמו. אדם שדורש כבוד עצמו מסתיר בזה כבוד המקום.  ומשמע שממילא כשממעט בכבוד עצמו זה גופא מרבה כבוד המקום

והי’ נראה לי שקשה לאדם למעט בכבוד עצמו משום שאין נודע לו שיש תענוג יותר גדולה מלקבל כבוד לעצמו. בשביל רוב בני אדם זה עניין של ויתור, שצריך לוותר על הכבוד שהוא חומד, וקשה להם כך, ולא עושים כן אלא כנגד רצונם. מבינים שאינו נכון לבקש כבוד עצמו, לכן מלמדים עצמם לוותר. אבל על פי רוב מרגיש האדם שהוא לא מקבל הכבוד שמגיע לו. לכן כשמגיע לו הכבוד הנכסף, שוב לוותר עליו, זה דבר קשה מאוד

אבל, כאמור, זה משום שלא מוכר להם שיש תענוג יותר גבוה מכבוד עצמם. ותענוג הזה שהוא יותר נעלה אינו אלא לכבד את השם ית’. כי שיגיע הכבוד להשם ית’ אז הכל במקום הנכון. הבריאה כתיקונה. וכשמכיר את האמת, שברור לאדם שלא מגיע, לא ראוי כל הכבוד אלא להשם ית’. השגת אמת זו, כשאמת זה ברור ויציב בקרבו, זה תענוג עצום ודאי. ולא רק מצד הקושי בדבר, כי קשה מאוד להשיג מידה זו, ומי שהשיג אותו לא השיג אותו אלא בעמל רב. אבל הצלחה כנגד הקושי אינו עיקר התענוג, שיגעתָ והשגת דבר כה יקר. אלא עצם הכרה אמתי זו, שאין הכבוד אלא להשם ית’ לבדו, זה תענוג נפלא מאוד וחירות עולם. להשתחרר מנגיעת כבוד עצמו הוא ודאי עולם החירות ממש

ואע”פ שהמסתכל באמת יבין היטב שהשגת מידה זו היא דבר רחוק ממנו. נראה להאיר שאין לאדם לייאש את עצמו מזה.  כי אפילו שלא נכנסת אלא כחוט השערה ברגל אחד בלבד בתוך שער של מידה זו, הכרה שאין מטרה אלא כבוד השם ית’ לבדו. אפ”ה הכנסה חוט השערה אפילו פעם אחד סגי. כי השגה זו כה יקרה, כה יסודי. שאם השגת אותה אפילו במעט מן שמעט, וכנ”ל, כטעימה בעלמא. א”כ בכ”ז אין להכחיש שהוא בדרך הנכון. כי נראה, שרבים לא ישיגו את זה אף פעם, אפילו מחשבה קלה על כבוד השם ית’, רחמנא ליצלן.  וא”כ, אפילו שרק ראית ההר הזה הטוב מרחוק, מ”מ חזיון זה הוא השגה בפנ”ע. והוכחה שהולכים בדרך הנכון. א”כ, בעזה”י, במשך הזמן ישיג אותה יותר ויותר, כל שמתמיד להשתדל בה, וישים אותה בראש ערכיו. עד שישיג אותה בשלמות ובאמת. בס”ד

עוד נראה. שמידה זו, שיזכה אדם להיות מרכבה לכבוד השם ית’ באמת. אינה מידה מושגת אלא לצדיקים הגדולים ביותר. כגון הז’ רועים, והנביאים הקדושים, והתנאים הקדושים וכיוצא. כי באמת, מציאות זו להיות נקי מבקשת כבוד עצמו. באמת, בעומק הלב. כמעט אינה בגדר אדם

אלא, מ”מ אין לייאש את עצמו מכסופים עלי’. כי רצון עצמה, להשיג דבר זה, היא יקרה מאוד. עיין בזה ליקוטי מוהר”ן קמא, ס”ו, ועוד, ואכמ”ל

ועוד, הלא כמו בכל דבר, מידה זו נמדד לפי מדרגת הדור. כי גם למעלה מודדים לפי היחס. ומובן לשכל. שאדם שנמצא בסביבה שלילי, נמוכה ורחוק מאור השם ית’. והוא מתגבר ועושה איזה מעשה שיחסית הוא לכבוד השם ית’. אפילו אם המעשה עצמו כפי ערכו האמתי אינו כ”כ גבוה או מיוחדת או טהורה. אבל לייחס הסביבה היא כמו מים במדבר, ונחשב מאוד, ויש בה קידוש השם גדול מאוד. ודוגמה לזה בחז”ל שנבוכדנצר הרשע עשה ג’ פסיעות לכבוד השם וזכה מזה לשלוט על העולם.  והענין הוא שנמדד הדברים למעלה לפי יחסים, ולפי ערך נבוכדנצר, הי’ הג’ פסיעות לכבוד השם ית’ דבר גדול מאוד. לכן בשום עניין יש לייאש את עצמו משאיפה למידה יקרה זו, לפעול רק למען כבוד השם יתברך