מוצאי שבת תרומה, תשע“ב
יש לעיין להבין ענין “דמיון” דמצד אחד הנה כתב מוהרנ“ת על מעשה העגל וז“ל כי בכל פעם שצריכין לעלות מדרגא לדרגא מתגבר מחדש המדמה שהם הקליפות וכו‘ (חידושי הלכות, חוש“מ, הל‘ גביית חוב מקרקעות והל‘ אפותיקי ג‘- ו‘, מובא בס‘ שמות, פ‘ תרומה כ“ה, ד‘, ד“ה ותכלת וארגמן, עייש“ע), הרי דכח המדמה הוא נקרא קליפות והיינו כח השקר דהוא עיקר כח היצר הרע, ועיקר עבודת האדם הוא לשבר קליפה השקר ודמיון ולחיות באור האמת, כמבואר בדברי רביה“ק ומוהרנ“ת בכמה וכמה מקומות (עיין בזה בליקוטי מוהר“ן א‘, סימן כ“ג, אות א‘ ובסימן נ“א ובליקוטי הלכות, הל‘ גילוח הל‘ ד‘)
ומצד שני כח המדמה הוא כח של בינה, כידוע דענין בינה הוא לדמות מילתא למילתא, דמעלתו גבוה מאוד, כמבואר במעשה י“א מבן מלך ובן שפחה בסה“ק סיפורי מעשיות שרק כשמקבל הבן מלך האמיתי את כח הזה לדמות מילתא למילתא אז הוא מצליח לעבור כל המניעות שלו ולהצליח היכא דאף אחד אחר הצליח והגיע לתכליתו להיות מלך.
ולכן צריך להבין הענין מהו כח הדמיון הטוב ומהו הרע שבו. ונלענ“ד לחקור בדרך זה:
הנה כל דבר הנברא יש לו תכונות ומדות וכו‘ המיוחד לו ואין לחברו המיוחדות ההוא אלא מיוחדות אחרת. אין דומה הארי‘ לנמר וכו‘ ואפי‘ שתי אריות אינם דומים א‘ לשני לגמרי, ואפילו שתי טיפות גשם או שתי שערות הראש יש לכאו“א הגבול ומיוחדות שלו כמבואר בחז“ל. ולכן לדמות מילתא למילתא הוא שבירת גבולי המיוחדות של כל נברא ולומר שהוא כמו חבירו. הרי מבחינה מסוים הוא שקר, דבר שאינו.
ובעיקר צריך להבין דבשורש הכל אין בנמצא אפי‘ מה לדמות, רצוני לומר דבאמת לאמתו אין עוד מלבדו, ית‘, כלל ועיקר, שאין דבר נפרד ממנו כלל, דהוא הי‘ והוא הוה והוא יהי‘ בתפארה. הוא דיקא, רק הוא. “ואין דומה לך“, בפשוטו נתפרש: משום דאין מה לדמות לו, כי אין עוד מלבדו.
ולענין עבודת אדם, לא לבד שהוא, ית‘ הי‘ לבד לפני שבראה העולם והוא ית‘ יהי‘ לבד אחרי העולם, אלא גם בעולם הזה, שיש לפחות הדמיון של “נפרדים” ממנו ית‘, כביכול, מ“מ מעיקר עבודת האדם להתבטל ולהתחבר אליו ית‘ באיחוד ואחדות גמור. עד שהפך עבודת הבורא ית‘, והיינו עבודה זרה, הוא נתבטא בזה שאדם בוחר רשות לעצמו כביכול, להיות נפרד מה“י, ח“ו, ר“ל, בחינת מה שאמרו חז“ל, אין אני והוא יכולים לדור ביחד, הנאמר בבעל גאוה.
ומאידך, אדם מצווה בתרי“ג מצוות שכאו“א מהם יש לו הגבולים ודינים המיוחדים שלו, והיינו דשורש כל המצוות הוא להתייחס באופן ברור בתכלית הברור להחילוק בין מילתא למילתא. והיינו התורה“ק דורש מאתנו להפריד בין דבר לדבר ולדעת המיוחדות של כל דבר בנפרד. והיינו הפך ,לכאורה, של הביטול המוחלט הנדרש ממנו להתאחד עם הבורא ית‘, בחינת אין עוד מלבדו.
ונ“ל ליישב הסתירות ולעמוד על פשר הדבר כך: דהנה שכל האדם הוא הכלי המובחר לעבודת בירור כל תורת המצוות, דיני כל דבר בחיי אדם בעולם הזה. ומכוחות השכל להבין תחונה כל דבר ודבר בנפרד, וגם לדמות מילתא למילתא. והיינו כיון דיש כח בשכל להבדיל בין כלל ובין פרט, לכן איכא נמי כח למצוא בתוך כלל א‘ שתי פרטים נפרדים. וזה נקרא בינה, לכלול שתי פרטים נפרדים ביחד, להבין צד הדמיון בניהם.
וכמובן אין רק שיש רשות לדמות מילתא למילתא, אלא מצוה גדולה היא להשתדל בכל כוחו, כל אחד כפי ענינו, לקנות בינה, להבין התורה ולהרחיב ולהוסיף בינתו בה לאין שיעור. וזהו המידה שהביא הבן מלך לתכליתו כנ“ל.
אלא מאידך, חייב אדם להבין בחיוב גמור ותמידית שלמרות גדלות שכל האדם, מ“מ, סוף כל סוף מוגבל הוא, כי אין השכל משיג את הבורא ית‘ כלל וכלל. לכן אדם צריך לדעת ששכלו הוא כלי להבין מה שמוטל עליו להבין, ותו לא מידי. דתכלית הדעת לדעת שלא נדע, וכמש“כ במשנה (אבות ד‘, כ“ט) לידע ולהודיע להיוודע שהוא היוצר, והוא הבורא, והוא המבין, וכו‘.
החיבור עם הבורא ית‘ הוא למעלה מן השכל והצלחת האדם בזה העיקר תלוי במידה שהוא משיג שפלותו כלפי הבורא ית‘, לשלוט על ולבטל הגאוה שלו כלפי הבורא. דכה גבוה שכל האדם, ובפרט בכח הדמיון, לדמות מילתא למילתא, לכלול פרטים בבנין מפואר שהוא המציא הנקרא כלל, ובפרט שהוא עושה כן בכדי לעבוד את הבורא ית‘ כדבעי, להשיג כללי אמתיים ונפלאים עד כדי דברים שכיסה עתיק יומין. בכ“ז צריכין להבין שאין זה התכלית, כי אם נשארים בזה, נשארים נפרדים, ח“ו, ממנו ית‘, והוי כעובד ע“ז.
ונראה לי שזהו שורש כח המדמה השלילי כ“כ שהוא נקרא קליפה ושהוא עיקר כח הסטרא אחרא. שאדם מדמה בשכלו שהוא עומד על האמת בהבנתו. הוא שוכח הבורא ית‘,ח“ו, ש“הוא המבין“, ולא אדם המבין. גאותו מפריד א“ע מן האמת, מן הבורא ית‘. והוא שאמרו ז“ל אם אין יראה אין חכמה. וכל דמוסיף בחכמה ובינה צריך להוסיף ביראה, והיינו להשיג מובחר המדות: ענוה, להתבטל ולהכלל אליו ית‘. וצריך לדעת שא“א לעמוד על האמת אלא דרך התבטלות עצמו לגמרי להבורא‘ ית. שנזכה, בעזרתו יתברך
featured image:
אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל
(מי”ג עיקרים של הרמב”ם ז”ל)
I believe with complete faith that the Creator, Blessed is His Name, is not physical and is not affected by physical phenomena, and there is no comparison whatsoever to Him.
(from the 13 Principles of the Rambam, z”l)
Oil on canvas
ציור שמן על קנבס
תשס”ז
50 x 70 cm.