60 (2) aac wm

The mishnah in Tractate Sanhedrin states that the reason that man was created alone (that is; in the beginning of creation, Hashem created only one man) is that a person is obligated to say (to himself): the world was created for my sake alone. A person should say: Since the world is created for my sake alone, therefore I must decide how it must be improved; behold: everyone is making changes in the world according to their particular interests and since the world is entirely for my sake I should certainly see to it that it is run according to my understanding. Since the Torah places this responsibility for the entire world upon each person; firstly, this teaches us that a person is able to change the entire world. How?

A person must realize and take to heart that which is taught to us by our Holy Sages (see sefer Nefesh HaChaim) that the entire creation is dependent upon the thought, words and actions of each and every Jew: all that transpires, at every moment, is according to the way in which we behave. Thus, a person certainly can change the entire world; he does so whether he wills it or not.

So the first step for changing the world for the better is to actively bring to consciousness that one’s will is affecting everything, and therefore, one must take hold of one’s will, and assure that he directs it towards the best possible good.

To take hold of this reality is only truly possible if a person comes to recognize clearly that he actions are motivated by an awesome complex of forces within him; thoughts, feelings, desires, etc. and that he is involved constantly in mediating between these forces, deciding in which direction to take himself. If this is indeed well known to many people; nevertheless, unfortunately, there many more that are not aware of this, even in the slightest, and do not seek to know it. These people can not be spoken to here. For those who are aware of this, their work is before them: for how much do I know of myself? How much do I understand my motivations? How much do I understand my actions in terms of their source inside of me, and how much am I able to manipulate my inner life in order to produce the best possible actions? In light of the above, I am asking: how much do I truly change the world for the better?

Since the Blessed Creator has given us such a responsibility; has placed the fate of the entire world in our hands, certainly He has not burdened us with a task that is too difficult; for He is called Gracious and Merciful, Doing Beneficial Kindnesses, His (Torah’s) ways are ways of pleasantness and all its paths are peace, etc., etc. Therefore we must strengthen ourselves in the emunah (faith) that it is in our ability to take the entire responsibility of correcting our ways for the ultimate good into our hands and to succeed with it. In light of the above, the road before us should be clear; we must come to know ourselves very well, our true selves, our inner selves; this must be clear. Thus,we must spend much time with our self; principally we must become aware of our inner processes at all times. This can only be achieved if one regularly sets aside for himself times to be alone; to reflect, ponder, scrutinize and analyze his ways; to learn how to communicate with oneself. One needs a great deal of help to succeed with all this, therefore he must always enlist Hashem’s help, to pray to him for assistance in all this.


DSCF7146a aac wm


Finding The purpose in life:

I did not even think that there was something else to do except to find out why I am alive, for what purpose all of this life; I’m sorry, but, at least at first, that is when I woke up to the fact that life is moving on and there are rivers flowing in all direction and at all speeds; swarms of people seeking to grab onto their share in this life? (what they were doing is called life?) I didn’t understand that what they were doing resembled anything like life; how could all these forms of death be considered life? Truly, admittedly, there wasn’t a moment that I was free from all the masses of their opinions and insistence that certainly what they were doing was pursuing life, and their occasional looks in my direction as if to say: ‘what are you standing around for?, there’s no time to stand and stare and wonder, not if you want to get your share,,, life”. Certainly it is not anything close to life what they were doing, not in a dream could it be called anything other than a burial, and

I had no idea what WAS life, but it certainly wasn’t all this that everyone is doing, and inside and all around when I raised my glance at Heaven this was a whole lot of life, full life asking, singing, pleading for me to embrace it and thus I tried to do… and tried to do…

but it didn’t have a word. I didn’t know it’s words. And if I knew that G-d was what all this is for sure called under and around His name…but I didn’t know His name, as Pharoh didn’t know His name, that is how deep is the Galus, the massive stone weight of complete death and galus that I was born in…

 until I found His name , His books, His letters, His words, His scholars, His students, His …

and then until I learned to call Call His name His Name to Call and call and call and talk and ask and beg , until this…then I find my purpose .


abstract drawings (7)b tefilla without cavona a cropped comp wm

The day is the symbol of the World to Come, behold all is seen in the brilliant light of the sun. This world is compared to the night, it is dark, one cannot see, that is, the light of Hashem, the light of truth is hidden. Yet one thing can be seen more at night than in the day, the heavens. May Hashem help me understand this phenomenon.


DSCF1035 acw

This avodah, to transform self-love into love of Hashem.

1. I feel the stench of self-love. (self-love—not true love of self, i.e. love of one’s soul, rather love of self. One’s personal self in this world. Because true love of one’s soul is close to love of Hashem and probably in the direction of achieving love of Hashem)

2. I feel the stench. Putrid, mamash.

3. Mesirat nefesh for truth, for acquiring spiritual values. That is—with no goal for attainment in this world. To seek to gain any and every true spiritual value, and this involves mesirat nefesh, for a spiritual value has no value in this world—leads to no self-gain in this world; money, cavod, etc. Otherwise—it can leave him impoverished of attainments in this world. No money, no cavod, no attention, w/o friend or place or position.

4. Bitul to Tzadik emet.


DSCF3058 aac

לדרוש בזה אז אני תפילה שאעיד עדות אמת ונאמנה, אכי”ר.

ראש חודש מרחשוון, התשס”ח

יום אסרו חג פסח, תשס”ז

אקדים בגדר קצת סוף מעשה במחשבה תחילה, בעזה”י. נא אתבונן אעשה חשבון אנפשי, השם הטוב תצילני מטעיות אדם רוב חשבונות אדם ומיצרי המטעה. אנא תרחם אנא תציל הנכנס לעבוד בחומר מה נורא הסכנה אבל מצות פרנסה ועוד חשבונות וחפצי שמים עלי לטוב. רבונו של עולם!

נראה לומר ולכתוב: הרי נתן הקב”ה בבריאה העובדה דיש לאדם לצייר על לוח וכדומה בקווים או שריטות וע”י ציורים והיינו ע”י שהוא רושם על דף לא רק דאפשר לראות מרשימותיו אותיות ומילים ואלא נמי ציורים, (ולעניין התפתחות האדם התינוק “לומד” לצייר קודם שלומד לכתוב, בחינת דרך ארץ קדמה לתורה, עיין מאמר יום א’ נשא, תש”ע, ואכמ”ל) ואינו רק עובדה דע”י קווים רואים גבולות וצורת דבר אלא עשה הבורא ית’ דע”י דיש מקום חשוך יותר ועל ידו מקום בהיר יותר מיוצר עי”ז דמיון של עומק בתוך הדף, והוא עניין מרומז בפרש”י ז”ל (ויקרא י”ג, ג’, ד”ה עמוק מעור בשרו, עיי”ש), ונמי עם צבעים: יש שצבע אחד נראה קרוב יותר כלפי צבע אחר הנראה רחוק יותר וכל מיני תכונות והחלפות והקבלות של חשוך ובהיר ושינוי צבע, ועי”ז נמצא בדף דמיון של תמונה ודוגמת מה שהוא שנראה בעולם (?ושמא הוא עניין מה שכתוב בפסוק ביתרו לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים  ואשר בארץ וגו’ דהמשתחוה להם הוא עבודה זרע), וכל תמונה נראה דהוא האמור לעיל דע”י קווים וצבעים על מקום שטוח יש שנצטייר תמונה דהוא דמיון ודוגמה ורמז למה דנמצא בבריאה בשמים ובארץ וכו’ ונתן הקב”ה בכח הדמיון ההוא כח חזק מאוד שהוא יכול שנראה כ”כ “אמיתי” שמרגיש הרואה שהוא רואה הדבר עצמו ואם לא מתבונן היטב יכול לטעות שהוא רואה באמת הדבר עצמו, ואפילו כשהוא יודע שהוא מסתכל על תמונה מ”מ כח הדמיון חזק כ”כ לקחת לב הרואה ומשפיע עליו הרגשות חזקות, כל מיני הרגשות כגון שמחה, עצבות ,אהבה, פחד, וכו’ וכו’ לאין שיעור. וכמו שיש בכח של סיפור  למשוך השומע  יש כמוכן כח בתמונה למשוך ולהשפיע על הרואה וכמוכן בשירים ואין להאריך במפורסמות ונראה לומר דמכח העצום דיש בדמיוני ראיה: “תמונות” עלול למשוך אדם להחשיב   דיש בתמונה כח א-קות ח”ו דמחשיב לתמונה   א-קות ממש, ח”ו, ואכמ”ל. (אלא יש לברר בקצרה כאן שלא יטעה בהבנה דהנה הלא כל הבריאה כולו אינו אלא א-קות פשוט בלבד כמש”כ מלא כל הארץ כבודו וכמש”כ אין עוד מלבדו ועוד, ולכן מה שרואה בתמונה ובשום דבר אחר כח א-קות אינו טעות כי אין בו כח אחר כי אין כח אחר, ח”ו, ואפילו כוחות הטואמה והקליפה הוא כולו א-קות אפ’ אם אנו לא מבין בזה, מ”מ צריך להאמין שכן הוא כי זהו אמת. אלא צ”ל דהטעות של עבודה זרה הוא שמתייחס לאיזה דבר כח עצמית דאינו כח א-קי הא-קים בורא ומקיים כל הבריאה, ית’ ופשוט וק”ל ואכמ”ל וע’ דברים מתוקים לעניין זה בספר ים החכמה התשס”ח דף ע”ו ד”ה וזה החילוך ולהלן, עיי”ש.)

אלא לומר נקודה אחת, דהרי העולם עצמו אליבא דאמת אינו עולם של אמת אלא הוא עולם עובר ונפסד ובפני עצמו אינו אלא הבל וריק וכל משמעותי’ אינו אלא דהוא כפרוזדור בפני עולם הבא וכולו דמיון (ורמז נפלא לעולמות עליונים: עיין בזה לקמן בעזה”י מדברי רבינו ירוחם ממיר זצ”ל) כי אין עוד מלבדו אמת ויציב, כנ”ל, וכל החושב שיש ממשות בעולם איני אלא טועה ועובד ע”ז, רח”ל. וא”כ תמונה שהוא דמוי של דמיון הוא באמת רחוק מאוד מן שום אמת ודאי והוא דבר פשוט לכל בר שכל ואפילו תינוק קטן מבחין היטב בין ציור של כדור לבין כדור עצמו, וכיון שהתמונה הוא שקר פשוט א”כ לכאורה אין לו מקום כלל אצל הקדושה ובני ישראל עם קדוש צריך להתרחק ממנו ריחוק גדול, ואם דיש בו היתר מצד הלכה, מ”מ כל בן תורה ומבקש האמת ואמונה צריך לכאורה למאוס “באומנות”. אלא חזינן בקצת דברים שבקדושה כגון במשכן ובמקדש דהוא באמת המקום הקדוש ביותר בעולם היו בהם בחינות אומנויותי וגם בבתי כנסיות וכן בבתי ישראל ברוב הבתים מחזיקים לפחות קצת תמונות ובאמת נפוץ הוא מאוד ויש להרחיב הדיבור בזה (ובקיצור נמרץ יש לכלול רוב הנ”ל בגדר “זה קלי ואנוהו” כמש”א חז”ל התנאה לפניו  במצות ושייך בכמעט כל חפצי מצוות ותשמישי קדושה עניין של הידור מצווה. ויש בפרש”י ז”ל על החומש (תרומה כ”ו, י”ג והוא מילקוט רמז תכ”ב) וז”ל: למדה תורה דרך ארץ, שיהא אדם חס על היפה. ומוזכר בחז”ל עניין של דירה נאה שמרחיב דעת האדם וא”כ יש מקום לאומנות בבית מצד מרחיב דעת האדם דהוא ודא’ נחשב מצווה או הכשר מצווה ודבר חשוב אלא יש ליישב הסתירה הנ”ל דהוא לכאורה הפך הקדושה והאמת ואיך לומר דהוא יכול להרחיב דעת האדם באופן חיובי, וצ”ע, ואכמ”ל.)

אלא לא באתי כאן אלא לדבר בקיצור נמרץ מאוד, ואגיד דא”כ דציור הוא דמיון של דמיון א”כ מהו מקומו אצל הקודש דכל תכונתו הוא אמת דאמיתו, ואגיד רעיון בקיצור הכא והוא דהתמונה יכול למשוך לאחד משני כוונים. א’ אם הצייר הוא אדם בור וכ”ש אם הוא אדם מושחת במידות רעות, רח”ל או מלא תאוות רח”ל ואין לא כוונה בעבודתו לרומם את האדם אלא כמשא”ה (משלי י”ח, ב’) לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו (ועיין פי’ המלבי”ם שם וז”ל: הוא לא יחפץ בתבונה כלל, רק בציורי התאווה המתגלים על הלב כי כפי ציורי לבבו המתגלים מעומק הנפש בין טוב בין רע יעשה, הגם שהתבונן שציוריו לא טובים. עכ”ל) אדם כזה דאין תכליתו לרומם עצמו או אחרים להשגות רוחניות אמתיות או אפילו לחכמת החיים אמיתי בעלמה א”כ שציוריו כמוהו הם ונמשכים אל השקר ומחזיק את השקר והטעות בעולם ומרחיק את האדם מן הבורא ית’ ומן תכליתו האמיתי ומכל טוב ומרבה רע בעולם, רח”ל.

אלא יש אפשרות אחרת והוא שאדם שחס לנפשו ולא-קיו וכבודו, ית’ ורוצה לקרב לבבות אליו, ית’, ורוצה להשתמש בכח הגדול של ציור, נראה דאפשר  לעשות כן, ושוב יש לתמוה איך להבין שאפשר לקרב המרוחק הזה דתחילתו וסופו וכל אשר בו כולו שקר ודמיון? ויש לומר דיש לעשות ציור דמגלה האמת של השקר שלו, דהציור עצמו “ידבר” על עצמותו, על כח הדמיון שלו, וידגיש שהציור כאמור הוא, כל כוחו הוא בנוי על דמיון, שיש דמיון של תנועה מן השטח של הלוח הקנווס  פנימה כביכול הולך וחוזר פנימה וחוצה, פעם הוא קו יושב על הלוח, פעם הוא דמיון של תנועה בתוך חלל של עומק “התמונה”. (ובאמת כל שריטה שיצייר על שטח יהי’ בו איזה דמיון של עומק, שהוא שוכב באיזה מקום “בתוך” הדף (ואדבר, בעזה”י במק”א על מה שעבדו האומנים מודרנים כנגד “השקר” הזה.) וא”כ מהו יכול להיות שייכות תמונות לתורה דהוא כולו אמת ומשולל מדמיון? אלא נראה לומר דיש כח רוחני, וכך רגשי שהמצייר יכול להעתיק רגש ורוח בתוך תמונתו, וצ”ב דבר זה.

אינני אלא דמיון” (ודבר זה כבר תפס מקום עיקרי במחשבת תנועת המודרני באומנות ואינו חידוש שלי, אלא כנראה לא היה “מפריע” כ”כ אף אחד מהם חיפוש האמת עד שיעזבו לגמרי תחום השקר, כי לא שמענו על אחד מהם שחזר בתשובה, והארכתי בזה במקום אחר, עיי”ש.) אולי יש למצוא בזה רמז בתורה (ויקרא י”ג, מ”ה) טמא טמא יקרא, וע”ש ת”א ולא תסתאבון ולא תסתאבון יקרא, ועע”ש פרש”’ ז”ל, ובין למר ובין למר שייך לכאן לענ”ד. א”כ שהציור יבוא להראות על שקר הדמיונות על שקר החן והבל היופי ושהאמת אינו מה שנראה לעניים אלא מה שמגדר ה תורה הק’ הקנווסpicture-plane לבד שהוא אמת, אם אפשר למעבד הכי שפיר יש לו מקום בקודש ודאי, והשם יתברך יעזור לי למען כבודו. אכי”ר

אבל מהו התוכן של ציור תורני, איך משתמש דמיון לגלות אמת? נראה שהתמונה “ידבר” על דמיון על ידי אמצעי דמיון, לגלות האמת: יבא שקר ויבטל עצמו. ועל ידי זה יגלה אמת. כולי האי ואולי.

איך להמלט מעיקר הזה דהוא דבר רוחני, דנהי מי שמצייר על דף דמיון של מה שהוא רואה לפניו בעיניו אפשר דאין בו במעשיו תוכן רוחני כלל, ולפחות לא בכוונה, ויש אפילו בכי האי גוונא דמעתיק מן הנראה בעיניו, מ”מ פועל, ואפילו פועל חזק מאוד, רגשיו ומחשבותיו ונמצא הוא, וכן תמונתו בעולם רוחני. אבל יש נמי בלא מעתיק מן הריאה אלא עוסק בהרשמות שהם על הדף בעצמם ומוציא וממציא מפנימיותו דמיונות. ויש לומר דיכול ומוציא מעמוק עמוק מלבו ונפשו, וכן ראיתי פעם בשם הרב ישראל סלנטר, זי”ע, דאמר שהי’ “מפחד” להראות כתב ידו לאחרים כיון שהכתב מגלה (ממילא, בלא כוונה) כ”כ מאמיתת פנימיותו ואין ראוי שכל אחד יראה מה שבתוכו. הרי שכל רשימת יד מגלה מהפנים של אדם, וכל שכן מי שמכוון לכך. עוד נדמה לי שאמרו עליו שהי’ מעודד מעשה כזה של ציור מה שעושים שמצייר בלא כוונה כלל, רק לזרום “חפשי” להוציא מן התאת-הקרה (להשתמש מעשה זה ככלי מוסרי)”doodling” ודי בזה השתא.

דאינן יכולים לצייר תמונות של דברים מתחת השמש, והיינו ציורים של דברי העוה”ז שנראים לעניים, אבל לצייר בעולם הדמיון עצמו, שהנושא של התמונה הוא הנושא נקרא דמיון,


rachamim 10a



מסכת מכות, בסד

דף ג‘. גמאמר רבא באומר עדות שקר העדתי. עיין הגהת הבח, זל, פירושו של דברי תוסויוצא מזה חידוש גדול לכאורה דמבאר שמה שבעד זומן אחד דפטור הוא משום שהתורה לא האמין בעדים האחרונים המזימים אלא כשמזימין שנים. לכן אם הוא לבדו זומם יכול לטעון שאמת אמרתי, והיינו דלא האמין התורה בכהג, עייש בדבריו ודוק ותשכח דכן הוא. ולכאורה דבר פלא הוא (ואכן מאירין דבריו דברי תוס‘) דלכאורה במובן הפשוט היינו אומרים דמה דאיתא תניא אין עד זומם משלם ממון עד שיזומו שניהם המובן הוא שאין משלם דיקא, והיינו שלא חייבא זוממים בדין אלא כשהוזמו שניהם כאחד, (גזירת הכתוב ואיכא לתן טעם בדבר דעד בכמ שנים), לכן אינו משלם דיקא עד שיזומו שניהם, אבל מכמ מאמינים בעדים בכל מקום, ומאי אלימתא דהאי עד זומן אחד דלא מאמינים בעדים שהעדו עמנו היית? נימא שמאמינים ומאמינים אלא דאיננו יכולים לדון אותו בדין זוממין עד שיזומו שנים. תמיה גדולה לכאורה. ומה הכריח תוסלהבין אחרת, ועוד שסס דחו פירוש זה? ויל שבקשו מקודם להעמיד דברי רבא כפשוטם והיינו והעד שאמר עדות שקר העדתי איהו שמשלם לפי חלקו, ובכדי לפרש כן היו מוכרחים בדרך זה ואעפ דתמוה היא כנל, אלא שהיו מוכרחים לעזוב דרך זו מטעם אחר ולהעמיד דבריו דמיירי דחבירו הוא המשלם לפי חלקו, ודוק.

שם: גמדלא כרע וכו‘. יוצא לפי סוגיא זו דעכ יש שתי דיני תורה אצל עדים זוממים, הראשון כשנעשו זוממין, והיינו שבתחילה העדו לחייב את הנידון ואחרי שקבלו עדותם וחייבו הנדון אחכ באו עדים שניים והעידו עמנו הייתם. (ואינני יודע, אפשר שגם זה יכול להיות בבדיני תורה, והיינו מהלכי בד, הראשון שחייב את הנדון וגמרו את הדין לחייב וכל זמן שלא בצעו את הדין העריכו בד חדש לקבל עדות המזימין, ומסתבר הכי. ממ כל זה עכ נחשב דין אחד שהוא דין על זכאות של הנדון ואינו דין אלא אגב על הזוממים.) ואחר כך, עכ יש בד שני שדנין את הזוממין עצמם, ואעפ במהלך דין זה אין בו שום תוספת עדות ושום תוספת ידע כי כבר בקבלת עדות המזימים בבד הראשון ובהחלטת הדיינים לפטור הנדון, כבר נשמע הכל וכבר מונח החיוב של הזוממים לשלם. אלא נשמע מסוגיין דיש חילוק בין העדנו והוזמנו בבד לבין העדנו והוזמנו וחייבנו ממון, ועכ כנל, כי כבר מובן בפשטות גמור מעת שנעשו זוממין שחייבין ממון, אלא עכ דיש מהלך דין נוסף לחייבם ממון ואעפ שכבר נעשו זוממים. וטעם הדבר צל הוא משום דבדין הראשון שנעשו זוממין בעיקר הוא היה דין של הנדון ולא של הזוממין, וכנל, ולכן צריך מהלך דין נוסף לחייב הזוממין ואעפ דלא מחדש בו דבר. וקל.

דף ג‘. בפרשי זל דה כיצד שמים, באד ויש לומר דהק שמין זכות ספיקא וכווכל השאר ישלמו וכואבל אותו דמים לא היו מפסידין אותו שהרי גם עתה כשהוזמו אם היתה למכרה יתן לה הבעל ברצון וכי‘, עכל. וקל נהי שאפשר אומדנא על מכירת זכותה בכתובתא לאחר ויפרע הבעל ללוקח במקומה והכתובה נשאר אצלה, אבל איך אפשר אומדנא על מכירת זכות כספי הכתובה לבעל, הרי איתא (בק, פט.) אסור לו לאדם שישהא את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה וטעמא מאי כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, עכ אבל אם היא מוכרת לבעלה נמצא היא בלא כתובה, וצע. ועהגהות מיימוניות, אישות י‘,י‘ (כתובות נז.) אחתידרמי רמי בר פפא הות נסיבא לרב אויא אירכסא כתובתה אתו לקמידרב יוסף אל הכי אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רמ אבל חכא משהא אדם את אשתו בוגשנים בלא כתובה אל אביי והאמר רנ הלכה כרמ בגזירותיו אל אי הכי זיל כתוב לה עכ, וכן נפסק ברמבם שם וזל הכנס את האשה ולא כתב לה כתובה וכואו שמכרה לו כתובתה חוזר וכותב לה עיקר כתובה אם רוצה לקיימה וכועייש, וכן הוא בטור אהע סו וכן אם מכרה כתובתה לבעלה צריך לכתוב לה כתובה אחרת וכן נפסק בשוע שם (סה‘), ואכ מאי סברא לומר אם היתה למכרה יתן לה הבעל ברצוןהא צריך לכתוב לה כתובה אחרת ואפל דכתובה שנילא צריך אלא העיקר כדמשמע ברמבם (אבל השמיט מלים אלו הטושע) ממ לא פשוט שניחא ליככ בהכי דהוה פסיקא לן דהכי הוה אומדנא לעדים זוממים. ועבח שם שצייר אפשרות דלא בעי בעל לכתוב לה כתובה אחרת אבל נראה דחוק לפרש כך בפשט הגמ‘. ויש שיטה אחרת בגמבראשונים, עריף ועוד, אבל הרמבן והריטבא תפסו העיקר כרשי ופלא בעיני שאף ראשון העיר עז וצ”ע.

ונראה דאפשר ליישב דהנה ראיתי (בפיהגממהדשוטנשטין) מבארים במשנה הבה עפ הבי (יוד סס קס, דה המעכב, עיישה) דשומה דהאי מתני‘ ‘רבית היא שאסרה תורה‘, אלא (בלשון הבי) דתנא השתא לא נחית באיסור רבית והתירו וזה ברור. עכל. עייש. וכעין זה יש לפרש כאן דתנא השתא לא נחית להאי איסורא לדור איש ואשה בלא כתובתא, אלא הק לולא אסור שישהא לאשתו בלא כתובה, או אם היו מוכנים לעבור על איסור זה, ודאי הייתן הבעל ברצון. והיינו דלענין שומא אינן זקוקין להתיחס אם יש אסור בדבר כיון דהאסור הוא בענין אחר דאינו שייך ישר להשומא, לית לן בה כיון דענין השומא אינו אלא לקבוע סך התשלום ואינו מעשה בפועל. כמוכ בהרבה מקראים שמים כמה ימכר אדם כעבד בלי יד וכמה אם יד כגון בדקטע יד חבירו ,ומודדין ההפרש, וכדהרבה, ויש לתמוה, הא אסור למכור ישראל כעבד בשוק, ואת דשמים בנכרי דשפיר מוכרים באופן זה, הא פשיטא דאין לשוות מכיר של ישראל למכיר של נכרי, אעכ לא נחית לאיסור זה למכור ישראל כעבד בשוק כיון דהוא דבר צדדי לעצם השומא. כמוכ הכא אין אסור זה קשור לעצם השומא. בסד.

שוב חזרתי ללמוד האי ענין ושוב נפל לי הקושיא הנל, ואחכ חשבתי ליישב כך: איתא בשע (סימן קה, סעא‘) יכולה אשה למכור כתובתה וכוואם מכרה לבעלה המכר מכר ואסור להשהותה אלא אם כן יכתוב לה אחרת בעיקר הכתובה, עכל. והנה כיון דאיננו עוסקים במכירת הכתובה ממש בפועל אלא רק עוסקים בעשיית שומה, אכ, כיון דאם מכרה לבעלה שפיר הוי מכר, אכ די לן בזה שיכולה למכור לבעלה ולצורך השומה שד לחשבן כאילו מכרה לו, ולא אכפת לן דאם היבפועל היאסור להשהותה או שהיצריך לכתוב לה אחרת, כי כז אחרי המכר, אבל לצורך השומה לא היצריך אלא עד שעת המכר בלבד, וקל, בסד.

דף ד‘. בפרשי זל, דה לרבא פשיטא לי‘. דרב תני חסר קורטוב ברישא דלא בעי תנא קמא אלא שיעורא ורב דקפיד נמי אחזותא כריוחנן בן נורי אמרא למילתיה, עכל. יש לדייק מה שכתב דקפיד נמי אחזותא‘, דמשמע דרב סבר דבעי גם שעורא וגם חזותא, דזהו נמי חזותא‘, וכן משמע מדברי רב דאמר שלושת לוגין מים שנפל בתוכן קורטוב של יין וכולא פסלוהו, דאי בעי רק חזותא תני שלושת לוגין חסר קורטוב, אלא כיון דקתני שלושת לוגין שלמים משמע דבעי תרתי, ואכ אינו ממש כריוחנן בן נורי דאיהו אינו בעי אלא חזותא לחוד כדמשמע מדבריו הכל הולך אחר המראה דמשמע רק חזותא בעי, וחולק אתנא קמא בהכי, דתנא קמא סבר דגלוגין חסר קורטוב שנפל לתוכו וכולא פסלוהו דאין לא שעורא, הא גלוגין שלמים שנפל וכופסלוהו דשעורא איכא וחזותא לא מעלה ולא מוריד ואתא ריבנ ואומר דבזה נמי לא פסלוהו דהכל הולך אחר המראה. ויל דזה משמעותא דרשי זל, דבזה הדיוק האחרון סבר ליכריוחנן בן נורי דלא פסלוהו, ומשום דחזותא מיהא נמי בעי, אבל לא כריבנ ממש, דאיהו לא בעי אלא חזותא, ורב בעי נימ שעורא נמי חזותא וכנל ודוק היטב. בסד.

דף ה. גממנא הני מילי אמר רב אדא דאמר קרא והנה עד שקר העד שקר ענה עד שתשקר גופה של עדות דבי רישמעאל תנא לענות בו סרה עד שתסרה גופה של עדות. עכ לשון הגמ‘. ופרשי זל: גופה של עדות. גופן של עדים. לענות בו סרה וכוסרה עדות המוסרת שהוסרו משם. עכ. ויל מאין מוכח מדברי רב אדא דמיירי בגופן של עדים, דצריך לומר על העדים עמנו הייתם ולא בהעדות גופא שסותר את העדות לומר דההרוג עמנו היוכד‘, דהא גופה של עדות לכאורה משמע עדות גופא ולא גופן של עדים. ויל דאי הכי הולל עדות גופא ודאמר גופה של עדות הרי משמע גופן דל עדים. אלא עדיין קשה, היכי משמע כן מקרא דעיין תא בפסוק זה (דברים יט, יח) והא סהיד שקר סהדא שקרא אסהד באחוהי, עכ דהייהו שתי המוסגים מוזכר בפסוק עדי השקר ועדות השקר, ו א,כ מהו ראידרב אדא.

דף ו‘: תוסדה הוא והן נהרגין, באד יש מפרשים שצריך שתהא כל כת רואה המתרה וכווקשה למשיח וכועכ, עיישה. ועוד קשה אם צריך שהמתרה מצטרף עם עדותם, ואם אחת מהן זוממת שהוזם המתרה עמהם, אכ אין מציאות למה דאיתא במתנילפיכך אם נמצא אחת מהן זוממת הוא והן נהרגין וכודכיון שהמתרה זוממת עם כת העדים זוממים אכ הכת השנינמצא בלי מתרה ואיהו אינו נהרג, אעכ צל דבכי האי גוונא היו במתרין, אכשר ואזוממת עם העדים זוממים, ודחוק קצת, ובכז דעה זה נדחה, וקל.

דף ט. תודה התם, תוה וזל מיתוקמא שפיר גם כרב חסדא. משמע דהוא חזרה ממה שאמרו לעיל דלית ליהאי דרשא. ממ אפשר כוונתם כאן הוא דהנה ממ רב חסדא סל דחייב מיתה בידי שמים כמבואר להדיא בגמוהוא לכאורא תימא דהא סל דאמר מותר אנוס הוא והאם חייב מיתה על אונס? אלא, יל דלאו אונס גמור הוא אלא כעין אונס וקרוב לאונס. ולפי דברי תוסכאן יל דנמי סל דהוי ליללמוד ולכן אינה אנוס גמור ולכן חייב מיתה, עכפ בידי שמים, וקל, ועיין.

שם,גמ‘. איתיביה רבא לרב הסדא הנך מת על האשה אשר לקחת מאי לאו בידי אדם לא בידי שמים דיקא נמי דכתיב מחטוא לי ולטעמיך וחאטתי לאקים לאקים ולא אדם. עכ, תימא דמשמע דתולה טעמא דנהרג בבד דוקא בזה דעבר עבירה בין אדם לחבירו אבל אם חטאה רק לאקים משמע דפשוט דאינו מסור לבד אלא ימות בידי שמים, והא בנ נהרג על עעז והוא הטא רק לאקים, אכ מאי ראי‘. צע