מליקוטי מוהר"ן א, ד',ט' From Likutey Moharon Oil on canvas ציור שמן תש"ע 120 x 90 cm. 120 x 90 cm. כי המלכות, שהוא בחינת אותיות הדבורים, כל אות ואות מלבשבה רצון השם יתברך, שרצון השם יתברך היה, שזאת האות יהיה לה תמונה כזו, ואות אחרת יהיה לה תמונה אחרת. נמצא, שרצונות, הינו תמונות אותיות הם התגלות מלכותו יתברך שמו. וכל אלו הרצונות, הינו התמונות נמשכין מרצון אין סוף, שאין בו תמונה. וכל הדברים והישות שבעולם הם מהאותיות, הינו ממלכות, כי ישות הוא מחמת המלכות, שרצה הקדוש-ברוך-הוא שיתגלה מלכותו בעולם, ועל ידי זה ברא את העולם מאין ליש, וכל הרצונות, הינו התמונות וכל הישות, הינו בחינת מלכות מקבלים חיותם מרצון אין סוף. כמו שכתוב (מגלה לא.): 'בכל מקום שאתה מוצא גדלתו של הקדוש-ברוך-הוא', הינו מלכותו, הינו רצונות 'שם אתה מוצא ענותנותו', הינו רצון אין סוף For (the spherah) Malchus (Kingdom), is the aspect of spoken letters, each and every letter enclothing the Will of Hashem, may He be blessed . For the Will of Hashem, may He be blessed, was that this letter would have this form (lit. picture), and another letter would have a different form. Therefore [these expressions of His] Will, that is, the forms of the letters, are the revelation of His Malchus, blessed is His Name. And all these expressions of His Will, that is the forms [of the letters], are drawn from the Will Ein Sof (Will of the Infinite [One]), which transcends form. And all the speech and materiality of the world are from the letters, that is from Malchus, because materiality is because of Malchus. From that the Holy One blessed is He wanted His Malchus to be revealed in the world, and through this (will) He created the world from nothingness into matter; and all [these expressions of His] Will, that is the forms [of the letters] and all materiality; that is, the aspect of Malchus, exist by virtue of the Will Ein Sof. As it is written (in Talmud tractate Megilla) ‘In every instance that you find the greatness of The Holy One blessed is He’, that is, His Malchus, that is [these expressions of His] Will, ‘there you find His humility, that is Will Ein Sof.
מליקוטי מוהר”ן א, ד’,ט’ From Likutey Moharon Oil on canvas ציור שמן תש”ע  120 x 90 cm. כי המלכות, שהוא בחינת אותיות הדבורים, כל אות ואות מלבשבה רצון השם יתברך, שרצון השם יתברך היה, שזאת האות יהיה לה תמונה כזו, ואות אחרת יהיה לה תמונה אחרת. נמצא, שרצונות, הינו תמונות אותיות הם התגלות מלכותו יתברך שמו. וכל אלו הרצונות, הינו התמונות נמשכין מרצון אין סוף, שאין בו תמונה. וכל הדברים והישות שבעולם הם מהאותיות, הינו ממלכות, כי ישות הוא מחמת המלכות, שרצה הקדוש-ברוך-הוא שיתגלה מלכותו בעולם, ועל ידי זה ברא את העולם מאין ליש, וכל הרצונות, הינו התמונות וכל הישות, הינו בחינת מלכות מקבלים חיותם מרצון אין סוף. כמו שכתוב (מגלה לא.): ‘בכל מקום שאתה מוצא גדלתו של הקדוש-ברוך-הוא’, הינו מלכותו, הינו רצונות ‘שם אתה מוצא ענותנותו’, הינו רצון אין סוף For (the spherah) Malchus (Kingdom), is the aspect of spoken letters, each and every letter enclothing the Will of Hashem, may He be blessed . For the Will of Hashem, may He be blessed, was that this letter would have this form (lit. picture), and another letter would have a different form. Therefore [these expressions of His] Will, that is, the forms of the letters, are the revelation of His Malchus, blessed is His Name. And all these expressions of His Will, that is the forms [of the letters], are drawn from the Will Ein Sof (Will of the Infinite [One]), which transcends form. And all the speech and materiality of the world are from the letters, that is from Malchus, because materiality is because of Malchus. From that the Holy One blessed is He wanted His Malchus to be revealed in the world, and through this (will) He created the world from nothingness into matter; and all [these expressions of His] Will, that is the forms [of the letters] and all materiality; that is, the aspect of Malchus, exist by virtue of the Will Ein Sof. As it is written (in Talmud tractate Megilla) ‘In every instance that you find the greatness of The Holy One blessed is He’, that is, His Malchus, that is [these expressions of His] Will, ‘there you find His humility, that is Will Ein Sof.

abstract drawing (14)

digital image 2012

What is known as the Kaballah, the innermost aspect of the holy Torah, was revealed some 2000 years ago by Rebbe Shimon bar Yochai, z”l, this revelation being principally for the sake of ‘the last generation’, that in which we live, and through which Yisrael will be redeemed in mercy. This aspect of Torah can be understood as being different from “The Revealed Torah” in that the Revealed Torah is primarily that of speech, teaching man the straight path through commandments which are processed verbally. “The Hidden Torah” can be understood as a Torah of thought, revealing the words and letters of the Torah unmasked as a kind of “Divine Code” of holy names of Hashem, through which man is able to connect and cleave to Hashem, Yisborach namely through the channels of directed thought. This Torah, for this generation, can be understood as a Torah which is seen, rather than heard, the temunot ha’otiot, the “forms (lit. pictures) of the holy letters” being the gateways in which one enters to connect with his holy source. In light of this, it seems appropriate that should emerge a new form of Torah expression—visual ‘artworks’ built upon the holy letters of the Torah.

abstract drawing (190)

pencil on paper 20 cm. 29.7 cm 2013

It seems to me, in all honesty, that without a doubt, there never was a chidush like this in the world—that I take the most sublime and hidden aspects of the Torah: the Kaballah; and channel through my thought and heart and into my hands and express these Divine constructs in the most simple human expressions that a child of one or two or even younger expresses; in lines and shapes and movements on a page, etc. (and even though the artistic forms and structures become more sophisticated in these “artworks” of mine—these more sophisticated forms and arrangements, it seems, relate to more external and mundane aspects of my thought; but the most sublime thinking truly is expressed with nearly no sophistication. This fact (this last point) is understandable and can be explicated, be’ezras Hashem, bl”n, at some point).

And even though there are probably others who have done or are doing what I am doing, yet I doubt that anyone has done it to the extent that I have done this, for it seems that my whole life, of some fifty-five years till today, revolves around (the development of) this work.

I write these works not out of any ga’avah, rather out of “survival”, for this work is wrought up with very much, almost constant, mesiras nefesh.

drawings with letters or words (1) aac

pencil on paper:21 cm. x 29.7 cm. 2012 זכו שכינה בניהם

My art can be analogized as follows: there are pages torn from an extremely holy sefer. These pages are scattered in a desert, partly buried, partly revealed under the shifting sands. The desert is hundreds of miles from civilization and no person every walks there. This fact I know is true. How the pieces of art of mine that do reach peoples eyes and houses, how this occurs, this I do not know.

In Midrash Talpiot it is stated that on the eve of redemption the Jewish People will flee to the desert for forty days. Perhaps this is relevant.

It seems to me that some of these pages are carried by either winds or birds into, or close to, civilized regions, and there they are gathered by those who search, in part, for Hashem, Yisobrach. Much of the text is transformed and blurred in the process and thus they appear as colorful artworks.

IMG_0006 copy

פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת הוי”ה יביט ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה. (במדבר י”ב:ח’) יביט לשון הבט.

הבט נא השמימה וגו’, אמר רבי שמואל בר רבי יצחק אינו אומר הבט אלא למי שהוא נתון למעלה, כמו שכתוב (תהלים פ’) הבט משמים וראה. (במדבר פרשה ב יא)

הביטה וראה את חרפתנו, רבי יודן אומר הבטה מקרוב, וראיה מרחוק, הבטה מקרוב שנאמר (מלכים א’ י”ט) ויבט והנה מראשותיו עוגת רצפים, וראיה מרחוק, שנאמר (בראשית כ”ב) וירא את המקום מרחוק, רבי פנחס אומר הבטה מרחוק, שנאמר (תהלים פ’) הבט משמים וראה, וראיה מקרוב, (בראשית ל”ב) וירא כי לא יכול לו. (איכה פרשה ה ב) (מדרש רבא)

דע כי ראה והביט וחזה שלשה המלות האלה נופלות על ראות העין, והושאלו שלשתם להשגת השכל… וכן הבט נופל על ההבטה בעין לדבר, “אל תביט אחריך”, והושאל אל הבטת השכל והשקפתו, על התבוננות הדבר עד שישיגהו, והוא אמרו “לא הביט און ביעקב”, כי האון לא יראה בעין… ומזה הענין אמרו, “הבט נא השמימה”, כי זה במראה הנבואה… (מורה נבוכים, חלק א פרק ד)

יש הבדל וחילוק בין הבטה לראיה, כי הבטה יותר הסתכלות מראיה דעלמא, כברש”י חוקת גבי נחש הנחושת… (של”ה מאמר ט)

לא הביט – עניןההבטה היא הראיה הברורה, וענין הראיה יורה על הראיה הפשוטה.והראיה הברורה אשר עליה יורה לשון הבטה היא אם על צד הכוונה שמתכוון לראות ראיה ברורה ואפשר שלא תתקיים מחשבתו, ואם על צד התולדה שרואה ראייה בפועל… וכן במקומות שנסמך ראה להביט, כגון “ויבט הפלשתי וירא את דוד” (ש”א ד’), הכוונה שנתכוון לראות היטב ועלתה לו שראה… וכאן ענינו שנתכוון לראות ודקדק אחריו אבל לא מצא כלום. (הכתב והקבלה: במדבר כג כא)

השקיפה – הראיה תאמר בפנים שונים, ראיה הבטה והשקפה, וכל אחד תורה על אופן ראיה בפני עצמה. מלת ראה תאמר על ראית העין עצם הנראה על אמתתו מבלי שידקדק על פרטי איכיותיהם ומקריו… ומלת הבט תאמר על הראיה אשר לא תדקדק לראות עצמי הדברים, אבל הכוונה בו שהחזיר פניו לאותו צד שהביט, כמו “ותבט אשתו מאחריו” בדרך כללות. אבל מלת השקפה תאמר על ראיית עצם הדבר ודקדוקי כל פרטי איכותיו ומקריו, כמו “וישקף אבימלך בעד החלון”… (דברים כו טו)

…ומבואר אצלי שיש הבדל בין הבטה לראיה,שההבטה היא שימת לב על הדבר ועיון השכל, ובזה בא תמיד הבט וראהובמקום שבא פעל הבט לבדו בלא פעל ראה יבא לרוב על שימת הלב ועיון המחשבה,כמו “הביטו אליו ונהרו”, וכשבא על הראיה אמר במדרש אין הבטה אלא מלמעלה למטה… (מלבי”ם: בראשית טו ה)

כי ירא מהביט – שאז היה מביט בעצמות האלקות שזה אי אפשר בעודו בחיים, ויש הבדל בין ראיה להבטה, שהראיה היא בחוש הראות,וההבטה היא שימת לב על הדבר ואינו בא על ראות העין(מלבי”ם: שמות ג ו)

והביטו – …וגם לשון הבטה מציין תמיד העיון בדבר, שעיינו והשכילו בדרכי משה ובמדותיו ללמוד להיות כמוהו. (מלבי”ם: שמות לג ח)

לענ”ד יש לפרש תמונת הוי”ה יביט שהיה מחשבת וראית השכל של משה רבנו ע”ה קבוע ודבוק בתמונת שם הוי”ה*, וכמו שכתוב בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן אל”ף, בהגה: שויתי ה’ לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני הא-קים, ובבאר היטב שם: שויתי השם שיצייר שם הוי”ה תמיד נגד עיניו וכו’ עיי”ש. ובבאור הגר”א ז”ל שהוא כל מעלות הצדיקים. וזה תמונת השם יביט שההבטה הוא ההסתכלות והראיה החזק ביותר, שאינה ארעי כהעברה בעלמא אלא דבקות גמור שהשם חוי”ה ממלא כל מוחו ותופס כל ראית שכלו בלא הפסק. וי”ל שכשהי’ קורא בתורה הי’ מתעכב טובא על כל שם הוי”ה ומיישב דעתו היטב עד שתמונת הוי”ה היה בראיה ברורה ובישוב וקביעות גדול ויציב לפניו, ותמיד הי’ מיישב דעתו כך בכל שם ושם ולא היה עובר בקריאתו העברה בעלמא על שום שם משמות הקדושים ובפרט על שם הוי”ה, אלא תמונת הוי”ה יביט כל פעם, ונראה שמרומז נמי בלשון יביט לשון עתיד או לשון הווה הנמשך תמיד לעתיד ולא אמר הבט לשון עבר, להורות ענין זה: קביעתו בו בכל פעם עד שהי’ כלא הפסיק דעתו מדבקותו בשם זה לעולם.

ומראה ולא בחידות. דכיון דמונח כל מוחו רק בתמונת הוי”ה, ב”ה, אז אין כניסה לשום שיבוש כלל ולשום נטי’ מן האמת הגמור והמוחלט והפשוט בתכלית הפשטות והמאוחד בתכלית האחדות. והיינו על ידי דבקות המחשבה בתמונת צורת אותיות שם הו”ה, ב”ה, בדבקות עצום מאוד, על ידי זה האדם מחובר בתכלית החיבור בא-קות האפשרי לב”נ ומשיג שלמות הדעת דאין אחדי’ עוד שלמות, ואין נטי’ מן הא-קות, וזהו ומראה ולא בחידות, שאין סיבוך והסתר ודבר מכוסה שחידות שייך היכא דיש דיבורים ומשפטים שכליים שאפשר לדון בכל תיבה עם חברתה להבין משמעותי’ ויש לפרש כך ויש לפרש כך, וכמו כן במחשבה שיש לו צורה כמו דיבור ובצירופי אותיות ותבות, אבל הבטה זה בתמונת שם הוי”ה ובצורות ד’ אותיותיו הוא למעלה ממחשבה אלא כנראה הוא המעלה של דביקות הפשוט, וא”א לי לבאר יותר במקום גבוע זה, אבל ב”ה הנחתי מראה מקום, דברים הנלע”ד רמוזים בפסוק זה.


later I found , brought in Sefer Yam HaCHachmah 5770, from the Baal HaLeshem: Prayer and kavanah are only permitted when the focus is on the Divine Names, and it was to this that the verse referred, ‘And he [Moshe] saw the image of Hashem.’ When one focuses properly on the Names, the kavanah is directed to Hashem Himself

Leshem Sh’vo v’Achlamah, Chelek Hakdamos u’Shearim, Sha’ar 7, 4:7, p. 43 a

וברוך שכוונתי

drawings with letters or words (1)_3

ink on paper 2012

ביאורים בשם הנבחר לעסקי “בסתר עליון”

גימטרישל קמ”ח הוא נצ”ח. עעבודת ישראל של הצדיק הרב ישראל מקאזניץ, זצוקל, ריש דרשת חנוכה דספירת נצח הוא רמז להקב”ה, ונצח הוא הספירה של ברכת השנים, וזהו קמ”ח . אפשר נמי להעמיס זה על דברי חז”ל: אם אין קמ”ח אין תורה אם אין תורה אין קמח. כפשוטו ואין להאריך כאן.

ואני רמזתי שם הכינוי של עבודתי בתמונות, והוא “בסתר עליון”, שמרומז בו שמי דוד ברוך ושם אשתי, תחכזה: דוד ברוך ומרים וולק ועוד מלת קמ”ח, ד”בסתר עליון” הוא גימ‘ 828, וכן זה. והוה מתכוון בזה, דתכלית עסק זה שהוא להכין כלי לפרנסה. והשתא נתגלה פנימיותו דהוא בחינת קמ”ח אתנו, קמ”ח הוא נצ”ח מרמז להקב”ה. האתנו משגב לנו, וגו‘.

שוב ראיתי בס”ד בספר תורת העבודה והתשובה להרב סנדר ערלנגר, שליטא, ימים נוראים דף רנ”ב פירוש על מזמור לדוד האורי וישעי, עיי”ש ומביא בשם האריז”ל וז”ל באמצע דבריו: ויש במזמור זה קמ”ח תיבין ב”פ עד עד והוא גשם קדוש ונורא ועי”ז השם אנחנו נסמכין ונסעדין מזמן החורבן גלות ושם מקום הבטחון ויכוין בו היטב וכו‘, עיי”ש היטב. ושמחתי מאוד למצוא דהכווין הקב”ה אותי לזה השם לעסקי בסתר עליון שכלול בה שמי ושם אשתי ושם הקדוש הנורה הזה, וזה רמז שלישי בו וחוט המשולש אינו במהרה ינתק וחזקה הוא ומעודד אותי שנצליח בחסד הקל, אכי”ר.

(יום וקרח, תשע”א) “בסתר עליון” ר”ת ע”ב המורה על שם ע”ב, הוי”ה דע”ב במלוי יודי”ן המורה על עולם האצילות. וכן בס”ד מצאתי בספר התניא פכ”ג משמשעות כזה כדלקמן:

הנה עצה היעוצה לטהר לבו מכל עצב ונדנוד דאגה ממילי דעלמא ואפילו בני חיי ומזוני מודעת זאת לכל מאמר רזל כשם שמברך על הטובה כוופירשו בגמרא לקבולי בשמחה כמו שמחת הטובה הנגלית ונראית כי גם זו לטובה רק שאינה נגלית ונראית לעיני בשר כי היא מעלמא דאתכםיא שלמעלה מעלמא דאתגליא שהוא וה משם הויה בה ועלמא דאתכסיא הוא יה וזהו שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יהוגוולכן ארזל כי השמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתוכי השמחה היא מאהבתו קרבת היותר מכל חיי העולם הזה כדכתיב כי טוב חסדך מחייםוגווקרבת ההיא ביתר שאת ומעלה לאין קץ בעלמא דאתכסיא כי שם חביון עוזו ויושב בסתר עליון ועל כן זוכה לצאת השמש בגבורתו לעתיד לבא שהיא יציאת חמה מנרתקה שהיא מכוסה בו בעולם הזה ולעתיד תתגלה מכסויה דהיינו שאז יתגלה עלמא דאתכסיא ויזרח ויאיר בגילוי רב ועצום לכל החוסים בו בעולם הזה ומסתופפים בצלו צל החכמה שהוא בחינת צל ולא אורה וטובה נראים ודל:

ו”בסתר עליון” בסופי תיבות נ”ר דהוא גיחודים העליונים הוי”ה אקי”ק, הוי”ה אקי”ם, הוי”ה אדנ”י כולם גימנ”ר. (כמבואר בליקוטי תורה ובשער הליקוטים [משלי] ובפרי עץ חיים [שער השבת סוף פרק ד‘] ובשער הכוונות [בדרושי תוספת שבת]. {מספר אוהל מועדפרק א, דף בעיי”ש עוד}.

ובקונטרס אגרת פתוחה להגה”צ רחיים אריה ערלאנגער, זצ”ל דף קנ”ח כתב וז”ל ידוע שענין סת”ר רומז על סוף תוך ראש, ואפשר שרמזו חז”ל במש”א מה ירך בסתר אף דברי תורה בסת”ר, והנה ענין ראש נגד נשמה שבמח ונגד שם אקי‘, וענין תוך נגד רוח שבלב ונגד שם הויה וענין סוף נגד נפש שבכבד ונגד שם אדני, ויחוד גשמות אלו נגד מחשבה דיבור מעשה שהם נגד נר”ן בבחיחוד ברכה קדושה. עכ”ל עייש”ע המובא בסאות חיים ח”א דף כ”ב.

תוספת: מענין לעניןדוד ברו”ך גימקבצ”ן וגימדוד ברוך עם האותיות והכולל והתבות הוא גימחזק ואמ”ץ, א”נ דויד ברו”ך, מלא. עוד דוד ברוך עהכ גימגרם, בפסוק יששכר חמור גרם. עיין כונות הארי תפילת קדושה.

שוב מצאתי בסידור האר”י לרבי אשר ב”סדר כוונת ליל פסח” (דף תרע”ה), בהגהות עטרת צבי (מהגה”ק רבנו צבי הירש מזידיטשוב, ז”ל) הערה ל‘ (על סימן קדש וז”ל בא”ד: ובאכדטם מרמז לשם הבטחון במוחין ובמידות ובפעמים ע”ד (גימאכטדם) גיפסח ונצח וקמח, גם גילקחי זו תורה שעלה וכוגם ימח”ץ ראש אויביו ע”י התגלות מצח הרצון, עכ”ל, ע”ש כל הענין. וענין פסח לעניני יל הוא ריש למועדין ולידת עם הקדוש והתחלה של כל בנין הקדוש של עם ישראל שסופו הוא הגאולה שלמה, שיבא בבא. ועסקי גם, בעה, הוא בנין חדש של קדושה שהוא ירידה לעומק הגשמיות כדי לעלות הניצוצות הקשבו לשורשם למעלה*, בעזה, שהוא ממש ענין שהיית בני במצרים וכל הגליותגם תחלת עבודתי הקהזה היבזמן פסח, תשסז.

*[ ראוי לציין כאן הארת הרהצ, הרב אברהם צבי קלוגער, שליטא שאמר לי אחרי ריקודים בבית מדרשו בחהמ סוכות תשעח שנתקלה לו שציור עם יד הצייר, עולה לגימשך, וההינו דציור הוא ענין המתקת שך דינים, עכ)

עוד: “בסתר עליון הוא גימטריתתכ”ח, והיינו ת”ת כ”ח, והיינו משמעות עסק זו הוא לתת כח—לתת כח לעצמי, לאחרים, וכביכול, למעלה, כמש”כ תנו עוז ללקים.

עוד בענין מספר קמח (יום יא כסלו, תשעג): מספר פסוקים בפרשת ויצא: קמח, סימנה: חלקי, מחנים. כך רשום בחומשים.

ופרשת ויצא מעיקר ענינו עבודת הפרנסה של יאעה, שעבד עבודה קשה מאוד, והצליח כנגד מניעות עצומות לעמוד בצדקו עשרים שנה אצל לבן הארמי (הרמאי). ויש הרבה להאריך בזה בעזהי, וכבר דש בו רבים בספרים רבים, ובקשתי מעומק לבי שיתן לי הבורי אפשרות לקבץ ולהוסיף עז ממעייני, אבל כעת אני תקוע כמו יעקב עצמו שלא היאפשר לו אז לעסור בתורה, לפחות כפשוטו, שיהיחלקי כמוהו, כי עסק זה הוא חלקי כמו שכבר כמה העידו עז. וענין מחנים יל עפי פרשי שם למחנה המלווה אותי מחוץ לארץ הוא ענין חלק החולין של דבר, היינו מה שהבאתי לעסק זה מלימודי ועבודתי בחוץ לארץ והמחנה המלאכים של ארץ הקודש המה ענין עבודתי להפוך החומר לקדושה כאן, וקל, והקבה ברוב הסדו מיר לי רמזים נפלאים ונוראים כאלו ומלמד אותי לראות בהם פירוש של טעם, בעזה, שיוסיף לי כהנה וכנה אין מספר וקץ של אור עליון אמיתי להאיר חשכי, והרים אותי מאפרותיי, ושלא יכלו רחמיו ולא יתמו חסדיו לצח סלה ועד, אמן.

מושק ראה, תשעג

אמר רב המנונא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן, שנאמר שפוך על עולל בחוץ וגו‘, מה טעם שפוך, משום דעולל בחוץאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו, אל תגעו במשיחי אלו תינוקות של בית רבן, ובנביאי אל תרעו אלא תלמידי חכמים. אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן, אל רב פפא לאביי דידי ודידך מאי, אל אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא. ואמר ריש לקיש משום רי נשיאה אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש. (שבת קיט🙂

כונתי לרשום קצת ראשי פרקים לענין שם עסקי בסתר עליוןשבחרתי לפני שנים, ולהוסיף על מה שכבר מצאתי בסד רמזים נוראים.

בספר אוצרות חיים, שער העקודים, פרק ב‘, והנה אותם הארבע אלפין שציירנו לעיל בחוטם, הם נכנסים בפה, והם נעשים שם ארבעה הבלים. והנה ארבע פעמים הבל הוא בגימטרייה קמח, כי על ידי השיניים שבתוך הפה נטחנים אותם הארבעה הבלים, ונעשים קמח ונגמרת פעולתן. עכל.

ואעתיק מקצת דברי פירוש מתוך מדבש שם: ורל אלו ארבע האלפין בהיותם בחוטם (עיין שער טנתא, פב) היו רק בחינת הבלים שאינם מורגשים, לכן בחוטם נקראים כל הארבע אלפים רק הבלים, אבל כשנכנסו לתוך הפה, על ידי טחינת השיניים שבפה נגמרת פעולת ההבלים כדלקמן, והיינו דכל הבל מתחלק לבחינתו, ונעשים שורש של אורות הפנימיים והמקיפים, ושורש אל פנימיות הכלי וחיצוניות הכלי, כשהם עדין בתוך הפה וכו‘, עיש.

ועוד מביא דברי הרמז (קול הרמז אות לו) מה שהרב זל מצרף את הארבע הבלים למספר קמח, זה סוד מש רזל (אבות פג מיז) שאם אין קמח אין תורה, ורל לולא שארבעה הבלים נטחנים על ידי השיניים ונעשים קמח ונגמר פעולתן, לא היה אפשר לגלות הכב אותיות התורה שמהם נעשו הכלים, ועתה שנעשה קמח יש יכולת לפה להוציא הכב אותיות התורה על ידי חמשה מוצאות הפה. וכן אם אין תורה, ורל אם אין כלים הנעשים מכב אותיות, אין קמח, לא היו יכולים הארבעה הבלים להתגלות בתוך הפה, כי באמצאות הכלי שהם הכב אותיות, מתגלים הארבעה הבלים שהם העשר ספירות, ונמצא כי התהוות הכב אותיות בתוך הפה צריכים אל ההבלים, ויציאת ההבלים מן הפה צריכה אל הכב אותיות שהם הכלים. וכן פה וחוטם מספרם יחד קמח, להורות שעיקר גלוי אות הדהוא מחוטם ופה, אבל באזן היה נעלם. עכל

ועיל בפא, (במתוק מדבש דף לחלט, עש”ה) שמשמע שם ששורש כב אותיות התורה, והיינו גלוי התורה, הוא שם באורות היוצאים מן הפה, דהוא תחילת התהוות כלים, אבל למעלה ממנו עדיין אין גלוי תורה. והנה הערבעה הבלים אלו הם שורש התורה וקודם לה.

ואני רואה בזה דגבוה מאוד העסק שלי, דהנה הקבה נתן בלבי לבחור שם זה בסתר עליון, לחשוב עליו שהוא בפשט משהוא שמבטא עסקי בזה ומיד בדקתי לדעת גימטרייה שלו לדעת אם זה מכוון עלי באיזה אופן וראיתי שיצא ממנו המספר שווה לשמות שלי ושל אשתי ושל מספר קמח, וקבע מקום בלבי שזהו השם של עסקי, דלפי הפשט העסק נובע מצורך לקמח, והיינו פרנסה, בחינת אם אין קמח אין תורה, בפשט. ואלו שמאמינים כמו שצריך, בהשגחת פרטית, ומסתכלים על כל דבר שעובר עליהם שהוא מכוון בפרטיות מוחלטת מן תמים דעים, ית‘, ומחפשים לדעת מה מרמז הוא, ית‘, בכל הדברים, מבינים שודאי מילתא היא זה, ואא להכחיש ולומר דאינו מילתא. ולא אאריך לפרש הדברים שעלו בלבי ובדעתי ממציאהזה שמצאתי משום גבוה הדברים מאוד, אלא אגיד שיודע שיגעתי מאוד ומצאתי לכן אני מאמין. וידעתי שגבוה מאוד עסקי אלא לא ידעתי כמה גבוהומכוון למה שכתב הרב יהושע הכהן, היו, דעסקי הוא מעשה ייחודים ושהוא גבוה מעסק התורה, עייש, והנה ענינו בארבעה הבלים אלו שהם שורש התורה, שעדיין נמצא בתוך הפה ועדין לא הגיעה לבחינת כלי (ושמיירי באדם קדמון וכלי היינו בתכלית הזיכוך ובהירות, ושכל התארים שם אפילו דרך משל אינו ראוי לכנות שמות אלו באדם קדמון” (מתוק מדבש לעיל דף יח ,עישה).

ומובן לי בזה כמה ענינים אבל אמנע לכתוב אותם מטעם רממותם, אלא רמז אחד: הבל היופי, כתבתי קצת מזה כבר (עיין מאמר Kaballah and art) איך שיכול להיות דבר הציוני ביותר להיות מונח בו סודות העמוקות ביותר, והוא מן התמיהות הראשונות וחזקות שהילי (כשהשתדלתי ליישב הכרתי וידעתי שאני עוסק בדברים רמים ונשגבים באמנות שלי עם המציאות שאמנות הוא מקום דוקא שמופיע הבלי העולם ביותר, היינו חציוניות ושטחיות וכוכידוע. ועתה הוראתי לדעת עוד ישוב בזה, וצריך לדעת שרמזים אינם איזה דבר קל אלא צריך להבין שמה שנקרא מקוםגבוה כזה בשם הבל, מילתא היא, והמבין כבר מבין.

ועוד רמז בקיצור: יש לשאול: האם כשטוחנים הבל יצא מזה קמח? ומרמז למה שתמו עלי רבים שאא להתפרנס מאמנות. ואמנות הוא בחינת הבל, שאין בו ממש, דמצד החומר אינו אלא צבע ובד ואין לא שום תכלית פרקטילקיום העולם, (עיין בזה בעמק דבר ביאור מחלוקת קין והבל) ורואים שמהבל אפשר לטחון קמח, היינו להתפרנס. וזה, וכל הענין כאן מחזק אותי לנצח, אין שיעור, והקורא הכתבים שלי והמכיר אישית עסקי בזה בחיי ההבל על פני האדמה יודע כמה חיזוק אני צריך בזה תמיד, ישתבח ובורא עולמים יתש לעד, ומי שזוכה להבין קצת בעבידתי אמנות זה שם יכול לקבל הרבה חיזוק, ואכמל.

אגב נבין מאמר חזל הנל גבי הבל פיו של תינוקות של בית רבן, אמאי השתמשו לשון הבל פיו, ואמאי לא אמרו דיבור של תינוקות של בית רבן דמיירי בעסקם בתורה, והיינו בדיבור, אלא יל דבחינת תורת התינוקות הוא הבל והיינו קודם הדיבור, דעדיין דיבורים שלהם הם בשורש, בתוך הפה, בכמה בחינות, שכל אחד יכול להבין, ואינם כמו דברי תורה של מבוגר שהם דיבורים ממש אלא רק כדיבור בכח ולא בפועל. מגלה עוד בזה, על פי הרמז כאן, שתורה כזה הוא גבוה יותר מתורה של המבוגר שיצאו כבר לכלי הדיבור של חיתוך אותיות, אבל הבל פיו הוא תורה בשורשו שגבוה הרבה, דעדיין לא יצא לאויר העולם ואין לא שום התגשמות, וזה ענין של אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא, והבן.

drawings with letters or words (18)pencil on paper 2013


כז ניסן, תשעא

מכתבים: תורה שקבלתי מידי נפשי כבהגהח ריהושע הכהן ישראלי, שליטא נוגעים לענייני ציור ועבודת הקבאומנות (ואני ממעט בתוארי שבח הראוי לכבוד המחבר ותורתו מטעם דלא לפגוע בענותנתו הקודמת לכל מידותיו הנעלות ודרכיו הטהורות ומטעם שמעלתו ויקרת דבריו ניכרים להדילמי שיש בו עיניים בראשו)

מכתב ראשון:

[כהקדמה למכתב מסר לי להלן משער הגלגולים הקדמה לח‘]

יום אהייתי לפניו, ונתעכבתי חדש ימים שלא עשיתי שום יחוד מן היחודים שסדר לי, והכיר בפרצופי, ואל אם תעזבני יום יומים אעזבך, ואתה גורם בזה נזק גדול, שתגרום שיתפרשו ממך הנשמות שרוצים להדבק בך, ונתתי לו טענה שלא הייתי רוצה אלא לעסוק בתורה באותו זמן, ובפרט שלא היו באים כפי הראוי אותם הנשמות בגלוי, והשיב שעכז לא אמנע מלעשות היחודים ההם בכל יום, כי הוא גדול מעסק התורה, כי הוא מיחד העולמות העליונים, והוא עסק התורה ויחוד הכל יחד, והזהרני שכאשר אייחד היחודים, שלא תהיכונתי בלבד להמשיך הנשמה, אלא לתקן למעלה:

[והנה גוף המכתב:]

כבוד ידיד ורב חביבי הרר דוד ברוך שליטא

אמרתי, אחר שדברנו בענין הציור, אכתוב את מה שהבנתי ממך, בצורה המחודשת שאתה מחדש באומנות, ויותר נכון את הגלוי שלך בהפשטת האומנות והפיכתה לכלי לדביקות בהשית, ובאותיות הקדושה שהם האנרגיה של הבריאה כולה, ומושרשים כולם בשם הויה בה, שזה ממש עבודת הייחודים להסיר כל תמונה וצורה של הגשם התופס את העיניים ומסרסרם כביכול וכאילו יש ממש וכח בטבע ובעולם הנראה לעינינו. אך באמת הכל הבל ורעות רוח ודבר ההמחיה את הבריאה, עי אותיות התורה והעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. ומלבד זה, אין עוד מלבדו.

ובוודאי שעי כח האמונה בעבודת הקודש הזו, מזדככין האוירין דקדושה בעולם ונזדכך החומר, וזה מועיל לכל העוסקים בתורה ובמצוות שלא יכנסו ככ לתפיסת יישות וגאוה. וזהו באמת עבודת פנימית השייך לשורש נשמתך שעז מתפללין ותן חלקנו בתורתךכי לכאוא יש חלק מיוחד בתורה, שבשביל זה ירד לעולם. וזה חלקך . בזה אתה פועל את הפעולה האמיתית לפי תפקידך. אשריך שזכית לכך.

ועז כבר האריך האריזל שעסק הייחודים גדול הרבה באין ערוך מעסק התורה, וזה מיקרי ייחוד, כי בעבודתך אתה מתנתק ומתנתק מהלבושים החיצוני של הרהורי המחשבה והדמיון ומדביק את כח הציור בכח השרשי של האותיות, נמצא אתה מפשיט הלבושים ומתייחד בדביקות האותיות וזה התכלית של התורה, להגיע לזה. והדברים בזה פשוטים למבין. ואינך צריך לזה שום ראיות ואל תבזבז עז עגמת נפש.

וזה בבחימש ריוח במסברכות דף גהלוואי שיתפלל אדם כל היום כולו. כי זהו ענין ותכלית התפילה להגיע לדביקות שת שמע ישראל וכוהויה אחד. דהיינו שאין עוד מלבדו כלל, אך שכיון שזה דבר ככ פנימי, לכן בחיצוניות העולמות הרי זה נתפס באופן של יסורים וביזיונות. וכז לתועלת השפלות, לבלי ליפול לידי הצלחת הכשרון,כמו שאמר רבינו הקדוש רנחמן, שהוא נותן מתנה לאנשיו—והוא:שיחלקו עליהם והיינו שזה יהא בזיון להיות ברסלבע חסיד, ועיז ישארו אנשיו תמיד עם נקודה פנימית בהיותם מבוזים בחיצוניות.

הנה כל דבר ודבר שבעולם יש לו ציור ותמונה שאינו דומה לחבירו, וצורה ותמונה זו הם השתקפות של פנימיות הדבר לפי מהותו ותכונותיו. והיינו לפי הרכבת הכוחות של השם הויה המתלבש בו, שעי שינויי ההרכבה בין דבר למשנהו נעשים חילוקי התמונות של כל דבר מחבירו, עד שלכל אחד צורתו המיוחדת לו.

והיופי המושך את העין הרואה את הדבר, צבעו וציורו, הינו משום שיש ביופי זה ניצוצות אלוקות מהספירות והאותיות הקדושות. דכידוע הספירות הם האורות שהם עשרה במספרם, והאותיות כב שהם הכלים. ויחדיו הם לב נתיבות החכמה.

אך הוזהרנו בתורה בציווי של ולא תתורו וכווהיינו ברובד הפנימי של המצווה, שאנו מוזהרים לבלי ליתפס לתפיסת היישות של הבריאה, שזה הנראה לעין החיצונית. אלא עלינו תמיד להתבונן ולהיזכר עי ראיית הציצית המזכרת מורא שמים עי התכלת שבה, שהכל נמשך מהאותיות ומהשם הויה.

ולאחר התבוננות בזה אנו רשאים שוב להבין שמזה נמשך היופי של הבריאה בטהרתה, מבלי הגשמה באמצע.—וזהו היפוך הצירופים של האותיות הנקרא בספהק המתקת הדיניםכי הדין היינו התפיסה החיצונית של הטבע הנפרד—ועי ההתבוננות בשרשי הדברים עולים הדינים לשרשם הרוחני ואז שוב מתהפכים ומצטרפים בצירופים עליונים יותר, שאין נסתר ככ האלוקות שבהם

אלא שכיון שבכל יום ויום, ישנה עבודת הבירורים המחודשת. והיינו לגלות עוד ועוד הסתרות לכן עלינו תמיד לזכך את חיצוניות הבריאה, ולהפשיט הבגדים הצואים של הדמיון ולהגיע להדבקות שברובדים הפנימיים של הכל, ששם אין גבולות כלל, עד שאפשר לגמרי להפשיט מזמן וממקום וכומבלי סוף.

כמוכ פשוט להבחין, שצורות המצויירים עי הבורא יתברך במעשה בראשית הם מורים על אלוקות יותר מדבר שנצטייר על ידי מעשה ידי האדם ומחשבותיו.

והנה כשאנו מסתכלים על צורת פרפר או נמלה, או אפיעל עלה של אילן, אנו משתוממים ומשתאים לנוכח היופי והדיוק ובחיות שבו. אבל מאידך הרי זה ככ קטן אפסי ועומד למות. עד שכל יופי זה—מה הוא?! אז מתמלאת הרחמנות ושואלת—האיך נהפוך זאת לנצחיות וביותר קשה שאלה זו על האדם מבחר ופאר הבריאה המצוייר בצלם אלוקים—וכמו שבכה ריוח וי גוון וקולל האי שופרא דבלי בארעא“—אך האמת שרק הלבוש החיצוני מות יומת והוא בר חלוף כלבוש וכמשכ כלבוש תחליפם ויחלופו. אך החיות הפנימית של הדבר. הפתילה הבוערת של החיות של הדברים אינה חולפת, אלא נותנת את יפיה, את קולה העדין. בתוך התרכובת גדולה של הבריאה עד שהיופי של כל פרט ופרט נותן לכל חלק וחלק מהבריאה גוון וקול פנימי (והדברים ארוכים בתורת הרשש—ונקרא—סוגיא דהתכללות והתקשרות). אך שזה נותן למערכת הכללית זה הצבע מתחת לצבע הנראה, זה הקול שמתחת להקול החיצוני הנשמע. אלא רק כאשר נפשיט ונפשיט וכונגיע לנידון היותר פנימי—והיותר נצחי שהוא תמיד נשאר ונשאר וחקוק בבריאה, כי את זה אא לקחת, אא להמית.


הצבע שייך לעין כמו שהקול שייך לאוזן והריח לחוטם.

ובעין כח שטחי וחיצוני וזה המלכות. וכח של הבנה עמוקה שנמשכת מספירת החכמה והדברים מבוארים בתורת האריזל ובתורת הלשם, ביתר הרחבה. וכבר כתב כך רשי בפרשת וירא עהפ וירא—אין וירא אלא לשון הבנה.

וכן אחזל במסעבדז—שגידי העין קשורים עם הלב—הוי אומר שיש בעין כח הבנה והתבוננות הן מצד המח חכמה. הן מצד בינת הלב.

ומכאן כח ההתבוננות במה שאנו רואים בתפיסה השטחית—להפנים יותר ויותר. לראות את החיות האלוקית ואת האותיות שבכל דבר ודבר ממעשי ידיו יתברך שבאורייתא ברא עלמא. וכל התורה שמותיו של הקבה.

ובזה נזדכך כח העין בבריאה שככ נצרך לישועה ולגאולה. להציל את בני ובנות ישראל ה? מרדת שחת, ולהציל את כולנו מהתפיסה של הטבע והעין החיצונית, הירחם עלינו. אמן.

וכידוע מםפהק שהסתכלות באותיות הסת—הינה סגולה ותיקון פגם העינים.


שרשי הצבעים הן דכנגד אותיות הויה בה, ומהם נמשכין תולדותיהן ותולדות תולדותיהן. ומתגלים בקשת הברית שהוא כנגד ספירת היסוד, וכמשאזל שהברית נקרא קשת. וכמואסור להסתכל בקשת מהאי טעמא—והבן שמרומז ששורש היופי של הצבעים שייך לכח היסוד הנקרא בקבלה יתוםשהוא רת יפה תואר ויפה מראה“, הכתוב ביוסף היסוד וברחל אימו.

כי הצבע מורה על ההשתקפות של היופי הפנימי, שזה פעולת היסוד שהוא מוציא פירות וכחוט הפנימיים של האדם לגלוי, ומשם יופיו. ועליו הוזהרנו בולא תתורו.

ולא עוד אלא שבסודי ושרשי הדברים אז כל יופי הנשים נמשך מזה שהם כלי קבלה ליסוד הדכר. והדברים בזה נעלמים וארוכים.


לכל אומה ואומה יש יופי משלה, כמו שיש לה לשון שלה. וזס משחזל על אסתר שנשאה חן בעיני כל רואיה—שלכל אחד נדמתה לו כאומתו,–וזס הבירור של כל סוגי הציירים שהכרת ושהתחברת עליהם בעבר, שעיז אתה זוכה לתקן הרבה קליפות של סוגי אוהע. שזה עבודת העפרים של סוכות


בנגעים מצינו—לכל מראה עיני הכהן—וברמ נגעים מבואר שיש הרבה מיני מראות נגעים, ועבודת הכהן להבחין בהמראות. כי הכהן שרשו בחכמה. שמשם פקיחה דעיינים.


ודי בזה לעת עתה

בברכת כהנים באהבה

יהושע הכהן ישראלי

מכתב שני


החומר והרוח שבציור

א. הציור השרשי של צלם אלקים

הבריאה כידוע מורכבת מחומר וצורה. דהיינו שלכל דבר ודבר יש בחינת גוף ונשמה, גשם ורוח. ומזה ההרכבה של הדבר, כי החומר של הדבר הוא כמו העפר של אדהר קודם שנפח הקבה באפיו נשמת חיים, ואילו אחכ נפח הקבה נשמת רוח חיים באפיו של אדהר, ומזה נתהוה צורה לעפר שהיה מוטל כגולם, והצורה הזו נקראת צלם אלוקיםשבזה נשתבח האדם כל כך, בזה שהוא דוגמת קונו וצורו.

ב. נפיחת הנשמה בגוף היא הציור המובחר.

ובזה נבין משאחזל בדרשם את הפסוק – אין צור כאלוקינואין צייר כאלוקינו שנופח בציורו נשמה ורוח חיים. ומכאן יובן הקשר בין המשמעות של ציור ויצירה, כי יצירת הבריאה היא צורת הבריאה, זאת אומרת שבניפוח נשמה בעולם העשיה, הרי זה קיבל צורה, ואז הדומם שהוא בחינת עשיה, נתעלה לדרגת יצירה.

ג. צורה בלי נשמה, אין עליה שם ציור.

ובהעמיק יותר יובן שבהיות אדהר מוטל כגולם, אז על אף שהקבה גבל את עפרו עם צורה של חיתוך איברים, עדיין אין זה צורהכי עדיין אין כאן משמעות של רוח חיים ושל יצירה, ורק בנפיחת הנשמה אפשר לתת עז שם של ציור של צייר כאלוקינו.

ד. מראש צורים אראנו.

ומכאן נתחיל להבין פלאות שכיסה עתיק יומין, דהנה הכתוב קורא את הרחם שבו נוצר ומצטייר הוולד בלשון צור“, כמש הביטו אל צור חוצבכםשזה קריאה לעם ישראל להתבונן באבות הקדושים, וכן אמר בלעם בברכותיו כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנושזה גם הכוונה על חוזק האומה הישראלית בשרשיה של האבות הקדושים. כי תיבת צור משמשת לביטוי של חוזק כמו צור החלמיש, ולהנל יובן מאד כי התוקף של עם ישראל הוא ברוח שקיבלנו מאבותינו הנקראים הרים והורים, כי משם הציור שלנו כדוגמא דלמעלה, ולא כסתם צלם של עכום להבדיל שאין בזה ככ רוח חיים ואינו מרכבה דומיא דלמעלה, אלא הציור שלנו הוא ציור חי, ציור אלוקי שביכלתו להפעיל את כל המערכות של הבריאה כולה.

ה. הרחם המצייר את הוולד.

ולכן דווקא ברחם האם מצינו את המושג של ארבעים ימי יצירת הוולדשאז הוולד מצטייר ואז הוא נקבע כזכר או כנקבה, כי אז נצטייר הצלם. כי אכן כח הציור קשור מאד במספר ארבעים, שהאות של מספר זה הוא מם סתומה, המורה בחכמת הקבלה על הרחם הסגור בשני צירים ושני דלתות. ושני דלתין הם יחדיו כמם סתומה, ואז מצטייר הוולד, וכשמגיע זמן פתיחת הרחם או אז נפתחת המם הסתומה הנקראת מם דלמרבה המשרהשעתיד להיפתח בהיגלות משיח צדקינו שאז הלידה הגדולה בתולדות הבריאה, שהיא לידת הגאולה, והיינו לידת משיחינו שהוא מזרע דוד המלך, ואז המם הסתומה נפתחת לשני דלתין כי מם סתומה מורכבת משני אותיות דלת והוולד שבתוכו הינו הואושל דוד , המורכב משני הדלתות והואו שבאמצע.

ו. המם סתומה, ודלתותיה. וכח הציור שבהם.

וסוד הדבר כי המם הסתומה מורה על ספירת הבינה שהיא בחינת אמא עילאה וביסודה מצטייר הוולד, ואכן בספירת הבינה שם שורש כח הציור. כי כידוע ניקוד הצירי נקרא עש שנקודת החכמה הפשוטה הנקראת גלם (שזה גיחכם) מתחילה להתעבות ולקבל ציור, ולכן נקודת הצירי בנויה משני נקודות זה בצד זה, המורה על חכמה ובינה שהם כתרי ריעין דלא מתפרשין העומדים כשני יונים המביטים בעיניהם זה מול זה, ובכח זה מתחיל הציור.

ז. כח הצמצום הנצרך בציור.

והבנת הדבר כי חכמת הציור בנויה דווקא על אור וכלי. זאת אומרת איך שנקודת אור מתקבלת בכלי או במקום מסוים, ואז הדבר צריך ציור, כדוגמת עילוי שיש במוחו הרבה השגות, אבל כשהוא רוצה להסביר את זה הוא חייב לצמצם עצמו, ולדעת לרדת לכל פרט ופרט. ולתת לו הקדמות ראויות רבות בשביל לצייר זאת לוולד, ולתת יכולת להוריד את הרעיון המופשט שהוא אור ונשמה, בתוך כלי וגוף. הרי לנו שהציור הוא פנימיות שמתבטאת עי הצורה החיצונית, ורק אז זה ציור מושלם.

ח.המשמעות של צורת הוולד.

ועתה הבן שמצד אחד הצורה זה הנשמה והחיות, אך זה נקרא בשם ציור רק כשזה מתקבל בתוך כלי וגוף, ולכן מצינו את הביטוי לקבה כצייר דווקא כשנפח נשמה בתוך הגוף. וכמוכ נבין שמה שאחזל שבמיום מצטייר צורת הוולד היינו שנכנס בו דרגת נשמה ברמה מסויימת – ומפורש כך בתורת האריזל בפרטות, שאכן צורת הוולד נעשית דרך כניסת חלקים של הנשמה שנתבררו במשך ארבעים יום אלו.

החיצוניות והפנימיות שבציור

א. הצירי כדוגמת עיני האדם, ושני כוחותיהם.

ועתה נראה נפלאות שנקודת הצירי נראית כשני עינים שבאדם, כי בעין יש גם את שני הכוחות ההפוכים שיש בציור, שמחד הראיה נקראת חכמה, כמש רשי בריש פרשת וירא, שראיה זה מלשון הבנה, וכשחזל בראיה בעלמא קנה, כי החכם הרי מבין בהסתכלות אחת הכל. כמו שידוע פתגם העולם, תמונה אחת שווה אלף מלים, שזה הכללות של הכל וזה החלק העליון של העין וזב עין ימין, ואילו העין מאידך היא בחינת המלכות, כי תמונה זה מאידך חיצוני לגמרי, ותמונה בלבד מהווה סיבה לתפיסה חיצונית של הכל, ולכן חייבים לחבר את עין ימין ואת עין שמאל כנקודת הצירי ורק אז יהיה לנו תמונה מושלמת שיש בה חומר וצורה, גוף ונשמה, שהם בבחינת חכמה ומלכות.

ב. הציור עי החכמה שבלב.

ועתה נעבור למה שמגלה לנו רבינו הקדוש נחל נובע מקור חכמה בליקומ תורה מט את סוד הציור, איך שכל מחשבות האדם ותחבולותיו, וכל הענין של יצר הטוב ויצר הרע, הכל סביב חכמת הציור, ושם נראה איך שרבינו הקדוש מגלה שעיקר כח הציור צריך להגיע מהלב ששם יש חלל פנוי שזה הרקע שעליו מתחיל הלב לצייר את כל המידות. שהם המחשבות, שזה עי הכח של החכמה שבלב שניחון בזה בצלאל שידע לצרף את האותיות שבהם נבראו שמים וארץ ועל כן הוא נבחר לצייר את עובדא דמשכנא שהם כעין עובדא דבראשית.

ג. החלל הפנוי כהרקע לציור.

ומגלה רבינו הקדוש שהלב של האיש הישראלי בוער להיתש באור אין סופי, אבל אז עדיין אין תכלית לתשוקתו, ולכן לא יכול עדיין להיות כאן ציור, והיינו שעדיין לא יכול להיות כאן מצב של מידות שהם מלשן מדידות, וכלים, ולכן חייבים לצמצם את האור שזהו החלל הפנוי, ואז יכול כבר להשתלשל צורה ומחשבה, והיינו שהאור מתחיל להתלבש בכלי, ואז מתגלה מלכות ה‘.

ד. היצרים והמחשבות המציירים בחלל.

ואז יש יצר טוב, שזהו ציור פתוח. ופתוח היינו פתוח לשמוע את דבר ה‘, ופתוח להיות צינור משפעה ממידותיו של הקבה, שעיז יגלו הציורים והמידות טובות את מלכות ה‘, היפך הציור של טמטום הלב שזב יצהר, וזה שממשיך רבינו הקדוש שעיז מתגלה ביתא עילאה וביתא תתאה. כי הבית המתגלה מבטא ומסגל את האור שהתגלה לנו בכלי דווקא. ובמקום, שזהו הציור שבתוך החלל דווקא, כי החלל הוא שורש המקום, והבן כי קצרתי.

ה. דוד תיקן מאה ברכות והקים עול התשובה.

ועתה נעבור איך שכל זה קשור בסוד דוד ברוך“. כי האריזל מגלה לנו שהסוד של גילוי המלכות שמתגלה עי דוד המלך הוא הסוד של מאה ברכות שתיקן דוד, ובזה הקים עולה על דוד שהקים עולה של תשובה, ועתה נבין סודות נוראים בסוד הכח של בעל תשובה בשם דוד ברוך. שעי הארת שם נשמתו יש בכוחו ובתפקידו בעולם לגלות עול תשובה, עי העבודה של מאה ברכות, ומגלה רביהק בתורה מט שזה עי עבודת הציור מהלב, שעי הצמצום דל האור והתשוקה האין סופית נעשה חלל, ושם מביאים את הקבה עי מחשבות טובות. (ודוד הוא בחינת להורות תשובה ליחיד – עיין עבוז ה‘)

ו. כח ההברכה שבברוך.

כי ברוך זה סוד האותיות השניות שזה בכר, שהם ממשיכים ומבריכים ברך לנשמה שתתכופף לגוף. ויש בזה אריכות דברים. ועפ ההקדמות הנל זה סוד ההברכה בין העין ימין לעין שמאללי בין הכח לפועל בין הנשמה לגוף, בין הצורה לחומר, והדברים בזה ארוכים ועצומים, ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים, ומתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו.

drawings with letters or words (2) copy compברוך הוא pencil on paper 20 cm. x 29.7 cm. 2012


שבט תשס”ט בס”ד עוד עניני ציור


ואם הרי היתר גמור להדפיס כל מיני חומר כתבות דאינן גופא תורה, אלא עניני דעלמא, ואמאי לא נאמר דאין לנו לקבוע קביעות בדבר דאינו תורה. (ונראה דאחד הטעמים של איסור כתיבת תושבע”פ הוא כי אין קביעות התורה אלא תשב”כ בלבד. דהרי תושבע”פ דהוא הלכה למעשה [וגם אגדות, המה הלכות הללבות והשכל] נשתנים הדברים תמיד לפי הפרטים ולפי הענין. ואכמ”ל) ואין לומר דשאני כתב דהוא ניתן לקרוא לבד ולא להסתכל עליו ולהתבונן בצורתו איך זה נראה לעין, איך צורתו מסודרת כל חלקיו אלשני. כי מבואר במקובלים ( נראה דראיתי זה בפירוש הסולם. וצריך למצוא מקומו.) דשתי כתובים א‘, לא ראיתם כל תמונה. ועוד ותמונת השם הביט. דזה עולם אצילות. וזה עולמות בי”ע. ועולמות בי”ע הרי שמות קדושים הם, הרי דשמות תמונות הם.( ונושא עצום הוא ואין מקום [כאן] להאריך

ובפשטות הדברים נמי מובן דכתב יש לו מעלת קביעות מעל הדיבור, ואין צריך ראילמפורסמות. וא”כ הרי דלא נאסר שאר כתבים אע”פ דיש להם דמיון קביעות ונצחיות ולא חשד התורה הקדנטעה אחריהם להחשיב כתבי חולין כקודש, אלא [דדרש] התורה מן האדם דיש לו שכל לעשות הבחנה בעצמו ולדעת ושזה דברי תורה נצחיים וזה דברי דעלמא  המחלפים.

וא”כ אין לאסור נמי תמונה, של דמיון מילי בעלמא. התשובה היא דאה”נ, ולכן זה מותר לעשות תמונות של דמיונות עלה”ז. אלא השאלה הוא אם ראוי לעשות כן. וכמו בכתבים ודאי אם אין צורך אסור הוא להרבות בדברים בטלים, וא”כ נמי בתמונות. אם אין צורך אינו שרי. ואכתוב כאן רק קצת דברים קצרים וצריך הרבה עיון בזה. דנראה דמקום השייך לקריאה במוח [אדם] הוא מקום שונה [מ]הקולט תמונה. ושמא מקום קליטת תמונה קשור הוא יותר ללב ולרגש, [והאיר לי באחרונה הרר”י הכהן שליט”א לגמעבודה זרה דעין מקושר ללב] ופחות לשכל. אפשר. ואפשר דהוא מקום עמוק יותר. ולכן מצד העמקות, נמי מצד שהוא דבר תלוי ברגש, מסוכן הוא יותר. ולכן נראה דכדי להרחיק מזה, אולי נלמד כן מהרמז הנ”ל בעשרה [ה]דברות דמשמע בפשטותו ד[ב]עשיית תמונה גרידה יש איסור. והיינו כל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ, והיינו  עניני עלה”ז. אבל תמונה מופשטת מעניני עלה”ז לא שמענו. ומ”מ מעלה בחכמה נראה דודאי יש כאן.(אם אמנם יש נמי סכנה בזה טפי, דחכמת הציור הרי אינו חכמת התורה, אלא חכמה חיצונית. ואם רק מצייר ענייני עולה”ז הרי אינו עוסק בחכמת הציור כ”כ כמו ציור מופשטת. ופחות מסוכן מבחינה זה. נראה להשיב דאה”נ. וצריך להיות יראה השם מאוד !)

עוד ענין. עוד השתדלות להבין מה רוצה הבורא יתממני בעסק זה. חשבתי להסביר דכיון דהקשו עלי דצריך לחתום חתימה שלי בתמונות. אם ארשום “בסתר עליון” אולי ניחא אבל שמי? הרי במקצת אני יוצא כנגד הדימוי של “האומן”. דמחשבים ומן כאיש מיוחד עם כשרונות מיוחדות, וכאילו הוא טבע אחרת משאר אדם. מה הוא זה ואיזה הוא שקבע כן? שאלה בתוקף או אפילו שאלה סתם. צריך לדעת. אני לא שמעתי שום מעלה חוץ ממעלת תלמיד חכם. ומעלת צדיק. (ותולדותיהם וכדומה להם) יותר נראה לי, דאם אמנם כשרון וחוש מיוחד יש לו, כמו כל אדם דיש לו נטיות מיוחדות, כשרונות מיוחדות. אבל ענין החותמת, כאילו יכול לסמוך על זה. דאם מאומן ההוא הוא דבר טוב. דיש איזה חזקה בגברא ההוא. אבל למעשה אדם הוא הולך א”כ המעשה שלו תלוי במצבו הרוחני. דאפילו יש לו כשרון נפלא אם הוא לא בדרך עלימה הועיל לו כשרונותיו. (לא מדברים בחותמת בתור סימן בעלמא לזהה האדם. אלא משמעותא.)