יש כמה דרכים שיהודי דורך בהם למלאות חיוביו. אלא שפשוט שצד השווה בכולם זה הבורא ית’ עצמו. שאין דבר מוטל על יהודי (ובאמת על כל בני אנוש) שאין לו קשר לבורא ית’. לכן פשוט ביותר לכל בעל שכל שעיקר המוצק מן הכל הוא לוודא לעצמו שכל דרכיו הם קשורים ישר אל מקור הכל, ב”ה
לכאורה, אם יבדוק את עצמו, יראה שיש כמה וכמה דרכים לקויים בזה הענין, שיבחין העוסק בעבודת הבורא ית’ שהוא קשור היטב אליו ית’ בזה. ולא מיבעיא בעסקים שהם בעצם מוגדרים כחולין, ועל היהודי ששואף להתעלות באמת בחייו, הוא ישתדל לקדש דרכים אלו. כגון אכילה ושתי’, וכגון משא ומתן ושאר עסקי חולין. שבפשטותם דברים אלו הם רחוקים מן הקדושה, ובכדי להביא אותם בתוך הקדושה נדרש רצון ומאמץ מיוחד. אלא אפילו הדרכים שהם בעצם רק למען הרוחניות, כגון תפילה ולימוד התורה וכדומה, גם באלו, לכאורה פשוט שלא כל אחד מרוכז באלו העסקים אל שורש ועיקר הדרך, שהוא הש”י עצמו
ונראה לי שאולי עיקר הסיבה לכך הוא שמצוות הש”י, כגון תפילה ולימוד וכו’ הם דורשים מן העוסק בהם שימת לב טובא. והיינו כגון בתפילה, הרי יש פרטים רבים מאוד בקיום מצוות תפילה, וצריך לזה א) להקדים לימוד מרובה בהרבה סימנים בשולחן ערוך, לימוד, שאפילו לימוד הבסיסי הוא עסק של כמה שנים על פי רוב, ולמי שבאמת רוצה לקיים המצוה כתיקונה, הוא לימוד של כל חייו. כל זה, רק מצד הלכות הגוף. אבל מצות תפילה ב)דורשת גם הבנה גדולה במהות המצוה, בהשקפה, וידיעה גדולה בנפש היהודי בקשר לתפילה. ידיעה בענינים אלו הוא גם עבודת חיים, ושיש אלפים ספרים העוסקים בנושאים אלו, וכל אחד צריך למצוא את דרכו בלימוד זה, שיהי’ יודע באמת איך לקשר לבו, את מוחו, את פיו אל התפילה. ג) ביצוע המצוה דורש כל כך ריכוז. וכל פעם הוא מלחמה אחרת. ואין לתאר כלל מה שעובר על היהודי בשעת תפילה, מה הוא צריך לעבור, ללחם בו, וכו’ כדי לבצע מעשה תפילה וכו’. ועוד ועוד
כל זה לומר שנדרש מן היהודי כל כך עמל ויגיעה כדי לקיים פרטי כל מצוה ומצוה. ולכן, לכאורה, מובן איך שיכול להתעלם מן הדבר הזה המרכזי של כל המצוות, שהם, במילים קצרים: לפני השם יתברך
אבל לענ”ד, “לפני השם ית'” אינו עוד פרט במצות תפילה או בשאר מצוות, אלא הוא כלל גדול בכל המצוות. שיש לכל בחינה כלל ופרט. והכלל הגדול בכל הליכות אדם הוא הבורא ית’ עצמו. ושאר כל העסק הם פרטים. ואם כל כך משקיע בפרטים, כי מכיר חשיבותם, עם כל הכבוד הראוי ליהודי על זה, אבל אם על ידי זה אין מקום בלבו ובמחשבתו לעיקר העיקרים, הבורא ית’, אם כן מה הוי
וכנראה, יש אנשים רבים שעיקר עסקם בחייהם הוא תורה ומצוות, והם יתווכחו עם דברי אלו וכיוון הזה שאני מציעה. שיסברו שעיקר קיום המצוות זה לא עסק עם הבורא עצמו אלא עסק בצוויו, ושלא צריך לזכור את המלך כל רגע. מספיק שעוסק בצווי המלך עצמו. ואדרבא, כל שמשקיע ריכוזו בפרטי המצוה יותר, מקיים המצוה ביתר שאת וביתר עז
ומדמה בדעתם שזה כמו עסק בשביל מלך בשר ודם. לדוגמה, אם מלך צווה לבנות לו ארמון, הרי הפועלים הטובים ביותר הם אלו שכל עצמותם מסורים לעבודת הבניי’ עצמה, אפילו שלא חושבים כלל על המלך, אפילו רגע אחת. אבל פשוט, שאינה נדרשת מן הפועל אלא כשרון הבניי’ עצמה. ואלא, אלו פועלים שבתוך עבודת הבניי’ הם מלאים רגש והתלהבות כלפי המלך עצמו שצווה עבודתם. והם מלא שמחה ושירה ושבח אל המלך כל משך עבודתם. עפ”ר פועלים אלו אין מן המובחרים, והיינו עבודתם בשטח אינה כ”כ מוצלח כמו הראשונים, אלו שכל ריכוזם רק בעבודה עצמה. אין עבודת אלו של החרדים על דבר המלך וחושבי שמו עולים למדרגת הראשונים, לא בכמות ולא באיכות. ופשוט שאין המלך מבקש אלא בנין יפה, ולא שיר ושמחה
כן, כנראה, סוברים במצוות הבורא ית’, שכל שמתעסק בפרטי המצוה, זה דרך שלמות העבודה, ואינו מוכרח שצריך לזכור תמיד שעבודת השם ית’ הוא עושה. כי ממילא כשעוסק במצוותיו, כלול דבר זה. וכנראה שיש שסומכים את עצמם בשיטה כזו על דברי בעל נפש החיים זצ”ל (שער ד’, פרק י’) וז”ל: ובשעת העסק והעיון בתורה, ודאי שאין צריך אז לענין הדביקות כלל, כנ”ל. שבעסק ועיון לבד הוא דבוק ברצונו ודבורו יתברך, והוא יתברך ורצונו ודיבורו חד. עכל”ק, עיי”ש עוד
אבל המעיין שם יראה שדבריו אמורים על אלו שעוסקים בתורה לשמה. ולכן יש לומר בפשיטות שלא הגיע למדרגה זו הנקרא עוסק בתורה הקדושה לשמה, אלא כשהקדים עבודה רבה בקניית הכרה הנ”ל, שכל עבודתו של אדם מרוכז על נקודה אחת: הבורא ית’ עצמו. עמל רב מאוד השקיעו ודאי בקניית אמונה טהורה וברה, בטחון חזקה, וכל דרכי דביקות, להגיע להיות אדם שלומד תורה לשמה. שפירוש לשמה, לשם התורה בלבד, לשם הבורא ית’ בלבד. בלא שום חשבון אישיי כלל. אדם כזה, כשעוסק בדברי תורה, ממילא הוא דבוק “ברצונו ודבורו יתברך”. כי כבר בדמו שאין בדברי תורה כלל שום מהות אלא מהות רוחנית בלבד, קדושה בלבד, א-קות בלבד. כח הדמיון שלו זך ומזוקק מאוד והוא קרוב אל השכל ורחוק מן הדמיון, ולא טועה אחרי לבושים להחליף אותם בעצם
והמעיין בספרים הקדושים יראה שבפה אחד כל חכמי ישראל, שאין להתעלם מן העיקר, הבורא ית’, כלל. ואין האמונה והבטחון והדבקות כדבר שאפשר לקנות רק בשטחיות. ואפילו לא צריך לכתוב דברים כאלו, כ”כ פשוטים הם. אמונה הקדושה הוא כלל היהדות ומרכזו, וכל שדבוק יותר לבורא ית’ במחשבתו ובלבו, הרי וודאי הוא מקיים מצוותיו ביתר שאת וביתר עז אין שעיור. ואין ההשקעה בפרטי המצוות כל ערך אלא על ידי קישורם אל הבורא שצווה אותם, כמו שאין לגוף קיום אלא על ידי הנשמה שבקרבו
ואין להביא על זה ראיות כי אין שעיור וסוף לראיות
לכן, לענ”ד אין כלל מספיק שייתן היהודי עיקר ורוב עיסוקו בלימוד וקיום פרטי המצוות, אלא שצריך ביחד להתעסק מאוד בקניין כללי המצוות, שהם אמונה, בטחון ודבקות, לחזק הקשר תמיד לכלל ושורש כל המצוות, ושורש כל החיים ב”ה. והיעשה כן, ומוסיף לבנות חיבורו עם הבורא בכל עת ובכל מצב, יראה שגם מקל על עצמו מאוד קניית ידיעתו וביצועו בפרטי המצוות
ודי בזה למבין
featured image:
נפשי חמדה
(משיר הכבוד)
My Soul Yearns
(from The Song of Glory)
Oil on canvas
ציור שמן על קנבס
תשע”א, תש”פ
100 cm. x 80 cm.